אי אפשר ליצור שוויון הזדמנויות לבני אדם השונים לא רק ביכולותיהם אלא אף בשאיפותיהם

הניסיון ליצור שוויון הזדמנויות על ידי מעורבות של הממשלה בכלכלה רק מעצימה אפליה ואי שוויון. רק חיסול החסמים והמגבלות על חופש הפעולה הכלכלי, שמעורבות פוליטית מפלה יוצרת בהכרח, מאפשרים לכל אדם לממש את מירב היכולות שלו, גם אם הם אינם שווים לאחרים.

אי אפשר ליצור שוויון הזדמנויות לבני אדם השונים כל אחד מהשני לא רק ביכולותיהם אלא אף בשאיפותיהם. גם אם יזכו כולם באותו חינוך ותנאי התחלה, עדיין יישארו גורמים מולדים ונקנים שאין לנטרלם, שיגרמו לכך שמבין בוגרי הפקולטה למשפטים, למשל, יצאו רק כמה מצליחנים, והרוב, גם כאלה שהצטיינו בלימודים, יפגר אחריהם בהישגים, במוניטין ובהכנסה. בניגוד לציפיות, החינוך מעצים הבדלים וגורם לפעמים דווקא לאי שוויון.

שוויון הזדמנויות גם אינו אפשרי בכלכלה המבוססת על חלוקת עבודה המבטאת שוני בכישורים ובנטיות. יש המצטיינים בעבודה פיזית ויש המצטיינים בקשקוש בלשון. אין מסלול אחיד שבו אפשר ליצור לכולם שוויון הזדמנות. מה שנחשב כהזדמנות לאחד, הוא משימה בלתי אפשרית לאחרים.

יש גם שוני בשאיפות. טוענים נגד החרדים ונגד נשים הבוחרות לוותר על קריירה, להישאר בבית ולגדל ילדים, שאינם ממלאים את הפוטנציאל שלהם. כולנו אימצנו את האידיאל הגברי שמימוש הפוטנציאל האנושי הוא בפיתוח קריירה ובעשיית כסף. אנשים נאורים, המעריצים נזירים בודהיסטים, שונאים חרדים על שהם מבכרים ללמוד תורה. אך האם נכון הוא שבחברה נאורה וסובלנית נכפה על הזולת את הגדרתנו ל"מימוש עצמי"?

האבסורד גדל כשבוחנים מי מסוגל ליצור שוויון הזדמנויות. התשובה המקובלת היא הממשלה, זו המספקת לכאורה חינוך, בריאות ושרותי רווחה "בחינם". ה"חינם" הזה עולה כמובן פי שניים ממה שהיה עולה אילו השירות היה נקנה בשוק פרטי ותחרותי, מכיוון שהוא נרכש במסים כבדים הנדרשים למימון הבירוקרטיות הבזבזניות המספקות את שירותי "החינם" הפגומים, ובהוצאה גדולה נוספת לרכישת שיעורים או שירותי רפואה פרטיים שישלימו את החסכים החמורים של השירותים הציבוריים.

לא במקרה השירותים הציבוריים הם חסרי יעילות כמו רשות השידור. הממשלות והפוליטיקאים בכנסת רוכשים עוצמה פוליטית על ידי העדפת מונופולים של בעלי הון ועובדים על חשבון הציבור. מונופולים נוגדי-תחרות מעודדים אי יעילות ובזבוזים.

אפילו חוקרים המוכיחים שהממשלה אכן מפלה לרעה (למשל בין יהודים לערבים) אינם מבינים כנראה שאי השוויון בזמינות ובאיכות של שירותים ציבוריים מקורו לא רק, ואולי לא בעיקר, בהקצאת משאבים בלתי שווה, אלא ביעילות השימוש הבלתי שווה הנעשית במשאבים. גם אם היו נותנים, למשל, לרשויות ערביות וליהודיות תקציב שווה, זה לא היה תורם בהכרח לשוויון ברמת השירותים שלהם, כי השחיתות ברשויות הנשלטות על ידי חמולות ריכוזיות עמוקה מהשחיתות של גופים פוליטיים מבוזרים המרסנים זה את זה.

מאות מיליארדי שקלים ועשרות שנים בוזבזו על ידי ממשלות ישראל עקב הדבקות באידיאלים כוזבים כמו השוויון, והאמונה הטפלה שממשלות מסוגלות ליצור שוויון, לספק חינוך ובריאות, לפתח תעשייה, מקומות עבודה ואת הנגב והגליל ומה לא. זאת חרף עשרות שנים של ניסיון עם השיטה הקלוקלת שהשלטת הפוליטיקה על הכלכלה יצרה.

מימוש עצמי ייתכן רק כשלכל אדם יש חופש להיות מה שהוא רוצה להיות, ולא מה שהאליטות והביורוקרטים המשרתים אותן מחליטים בשבילו. שוויון הזדמנות פלורליסטי כזה קיים רק בכלכלה חופשית, ולא בכלכלת שעבוד הנשלטת על ידי פוליטיקאים והנקראת "מדינת רווחה".

טוקיו. מבחינת המזג, הישראלים והיפנים הם הפכים כמעט מושלמים (תצלום: מרכז גאי)

יפן, התועה בלא מטרה, נאבקת כדי למצוא חזון מתאים, או מודל לבנות לפיו את עתידה. האם עליה לשאוף להיות כמו פינלנד – מדינה קטנה אך משגשגת? האם עליה להפחית מהדגש על צמיחה כלכלית ולהתמקד בקיימוּת ובאורח חיים? האם עליה לסגת ממעורבות פעילה בעולם לטובת הסתגרות במתחם תרבותי נוח משלה? אך ישנה עוד מועמדת אחת בתור מודל חלקי עבור יפן: ישראל.

מבחינת המזג, הישראלים והיפנים הם הפכים כמעט מושלמים. היפנים סולדים מעימותים ושואפים להרמוניה; הישראלים מתענגים על ויכוח ראוי לשמו בכל עת ומכל סיבה. היפנים דורשים סדר; הישראלים משגשגים במצבים כאוטיים. היפנים מתכננים במדוקדק; הישראלים מעדיפים לאלתר. היפנים רשמיים ומאופקים; הישראלים לא רשמיים וידידותיים. היפנים חשים בטוחים במערכות יחסים הייררכיות סדורות; הישראלים ממעטים להשתמש בהייררכיה או לכבד אותה.

אך כשמניחים בצד את התכונות התרבותיות, ברמת המאקרו יפן וישראל חולקות מאפיין משותף: משאב הטבע העיקרי של שתי המדינות הוא בני עמן. על ידי שימוש יעיל של משאבי האנוש שלהן, עלו שתי המדינות ממחסור לשגשוג במה שניתן להגדירו במונחים היסטוריים כהינד עפעף, והותירו הרחק מאחור מדינות אחרות, לכאורה עשירות יותר במשאבים. הן יפן והן ישראל חיות או מתות על שכלן.

אך בעוד שביפן, התקופה המזהירה ביותר של צמיחה כלכלית ויצירת עושר הגיעה אל סופה לפני שני עשורים, ישראל מצויה כיום בעיצומו של תור זהב כלכלי, עם צמיחה בריאה הנמשכת חרף ההאטה הפיננסית הגלובלית ומצב תמידי של סכסוך עם שכניה במזרח התיכון, עם חדשנות טכנולוגית מדהימה בחברות קטנות וגדולות כאחת, ועם עלייתן של מספר עצום, יחסית לאוכלוסייה, של חברות סטארט-אפ המכות את המתחרים מכל העולם.

מה הגורם האחראי להצלחתה של ישראל? ראשית, מדיניות ממשלתית שיושמה בהצלחה כדי לעודד עסקים חדשים, בייחוד בתחום ההיי-טק, על ידי הורדת מסי התאגידים, הסרת רגולציה מכבידה ויצירה של תוכניות חדשניות, בשותפות המגזר הציבורי והפרטי, במטרה להזרים הון סיכון לחברות סטארט-אפ מבטיחות. שנית, הישראלים הם חובבי סיכונים, וכישלונות אינם מרפים את ידיהם. מרגע שהישראלים נוכחו בהצלחתם של כמה מחבריהם ביוזמות חדשות, אחרים הלכו בעקבותיהם. ההצלחה הולידה הצלחה, במה שהוא כיום מעגל קסמים המקיים על פי רוב את עצמו.

יפן יכולה ללמוד מהדוגמה הישראלית ולעשות יותר כדי לגדל את מגזר היזמות שלה, הקטן יחסית. הממשלה היפנית כבר אימצה מהלכים לעידוד העסקים בכלל על ידי התקדמות לעבר קיצוץ במסי התאגידים, ביטול או ריכוך של כמה תקנות טרחניות, ובאופן מהוסס יותר, עידוד של תעשיית הון סיכון. למרבה הצער, כנראה לא ניתן לצפות לאמצעים נמרצים יותר בטווח הקצר בהתחשב בכשלי התפקוד של חוגי הפוליטיקה ביפן.

ייתכן שהתקווה להתקדמות טמונה בטיפוח התיאבון בקרב היפנים ליוזמות עסקיות בעלות סיכון גבוה ואפשרות לרווחים גבוהים. יפן הינה, אחרי ככלות הכל, מקום הולדתם של יזמים רבים בעלי מעמד בינלאומי. סויצ'ירו הונדה יצר את אחת מחברות הרכב הגדולות בעולם, חרף התנגדות ממשלתית תקיפה. קונוסוקה מטסושיטה, בעלי ענקית האלקטרוניקה הבינלאומית פנסוניק, התחיל בתור יצרן קטן של בתי מנורה ונורות אופניים. אקיו מוריטה ושותפיו הפכו את "סוני" ל"אפל" של תקופתה.

יפן לא עשתה די כדי לעודד נוטלי סיכונים, אך לאור הצלחותיהם של אישים דוגמת הונדה והירושי מיקיטני, מייסד חברת שירותי האינטרנט ראקוטן, אין להכחיש שרוח היוזמה טבעית לחברה היפנית. מדוע, אם כן, אין כיום יזמים רבים יותר ביפן? זו סוגיה רבת פנים, כאשר מרכיב מבני משמעותי בה הוא העדרו של הון סיכון פנוי.

חברות ישראליות נוטות להיות "שטוחות" למדי מבחינת המבנה ההייררכי, והישראלים עצמם לא-פורמליים ביחסיהם, אפילו עם ממוניהם הרשמיים. הישראלים לא מתחשבים בוותק, הבא לידי ביטוי בדרגה או בגיל, בבואם לפעול למען אמונתם או למתוח ביקורת על החלטות מנהליהם. התוצאה היא מידה רבה יותר של חדשנות וחשיבה "מחוץ לקופסה".

יפן נושאת את המאפיינים של חברה הייררכית מאוד. כולם יודעים מה דרגתם וגילם של עמיתיהם, ומפגינים את הכבוד הראוי. על פניו נראה שאין הרבה מהמשותף בין היפנים לישראלים ביחסם אל דמויות סמכות. אבל כמו בתחומים רבים ביפן, מראית העין עשויה להטעות.

ידוע שיפן היא חברה המונעת על ידי הסכמה. בעוד שהתואר חשוב והדרגה זוכה לכבוד, קשה להעביר החלטה באמצעות הוראה מלמעלה של מנהל. כדי להעביר החלטה גורלית, יש לזכות בהסכמתם של כל הצדדים השותפים. הצורך הזה בהסכמה פירושו שמיקום גבוה בסדר ההייררכי הוא עניין של סטטוס, יותר מאשר סמכות הניתנת להפעלה.

מה שלעתים קרובות חסר ביפן הוא תחושה שלעובדים (מנהלים זוטרים, בינונים או אפילו בכירים) מותר לקרוא תיגר על ההחלטות האסטרטגיות של החברה או לנסות לקדם את החברה בכיוון חדש או לא קונבנציונלי.

אבל ישנם יוצאי דופן. הפריוס של טויוטה והפלייסטיישן של סוני פותחו שתיהן חרף התנגדות פנימית נמרצת. יש לי תחושה שסנגוריהן של הפריוס בטויוטה והפלייסטיישן בסוני נהגו במידה רבה כפי שהיו נוהגים ישראלים (רק בלי הצעקות).

יפן וישראל שתיהן איים (יפן היא אי במלוא מובן המלה; ישראל היא אי מתוקף העובדה שגבולותיה סגורים בשל סכסוכים או שלום קר עם שכנותיה). ההשפעה של הבידוד הגיאוגרפי הזה על שני מהעמים היתה שונה בתכלית בשתי המדינות. היפנים ניחנים לעתים קרובות במנטליות המפנה את מבטה פנימה. מגמה זו זוכה לחיזוק מצד השוק הפנימי הגדול של יפן בתחומי המוצרים והשירותים, המאפשר לחברות יפניות רבות לשגשג תוך שהן מגבילות את פעילותן לזירה הפנימית. בעוד שחברות יפניות גדולות רבות הצליחו מאוד, כמובן, בייצוא מוצריהן, הרי ששכבת תושבי יפן בעלי התנסות משמעותית בחיים מחוץ לגבולות המדינה, חשיבה גלובלית ומיומנויות בשפה האנגלית דקה להפליא.

לעומת זאת, הישראלים חשים את הצורך לפרוץ מתוך בידודם המזרח-תיכוני בהזדמנות הראשונה הנקרית על דרכם. מכיוון שהשוק הישראלי כה קטן והעברית שגורה בפיהם של מעטים כל כך, אנשי עסקים ישראלים גם יודעים שעליהם להישען על שווקים זרים, ולדבר אנגלית, כדי להגיע להצלחה עסקית.

ליפן יש מה ללמוד מישראל. השוק היפני מתכווץ ועשוי בהדרגה להפוך לקטן מכדי לספק את מקומות העבודה הטובים ואת השגשוג הכלכלי שלהם היפנים מצפים וראויים. כדי לצמוח, חברות יפניות קטנות ובינוניות רבות שעד כה התמקדו אך ורק בחצר האחורית שלהן ייאלצו לשאת עיניים מעבר לים, אל שווקים חדשים. והן לא יוכלו לעשות זאת כשבפיהן יפנית בלבד.

ליפן צפוי עתיד מזהיר יותר אם היפנים יצליחו למצוא ולטפח את ה"ישראלי הפנימי" שלהם.

אל סלבדור. המודל הסוציאליסטי נכשל בכל מקום שבו נוסה (תצלום: איימי לופס)

האירועים המשמעותיים ביותר חומקים תכופות מעין התקשורת. כמה מאתנו יודעים, רק מקריאת העיתון היומי או מצפייה בטלוויזיה, שאנו חיים בתקופה חסרת תקדים מבחינה כלכלית, שבה מספר האנשים החיים בעוני קיצוני מצטמצם במהירות?

על פי דו"ח של הבנק העולמי שזה עתה פורסם, אחוז האנשים המתקיימים מפחות מ-1.25 דולרים ליום (או הסכום המקביל במקום מגוריהם) צנח בחדות, מ-52% מאוכלוסיית העולם ב-1981 ל-22% ב-2008.

הבנק העולמי אינו מספק נתונים עדכניים יותר, אך מדדים אחרים מעידים שהמשבר הכלכלי של 2008 לא שינה את המגמה הזאת. עבור מיליוני משקי בית, חציית הסף הסמלי של 1.25 דולרים ליום פירושה היחלצות מחיי אביונוּת והתקדמות לעבר חיים מכובדים יותר – לא דבר של מה בכך. זאת ועוד, ההיחלצות מהעוני מתרחשת בשעה שאוכלוסיית העולם ממשיכה לגדול. נבואותיהם של רואי שחורות שהזהירו מפני "פצצת אוכלוסין" מתקתקת לא אוששו, בלשון המעטה.

לפני שלושים שנה, מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ חיו בתנאי עוני מרוד, ופרשנים רבים טענו שהעוני הוא מכת גורל. רובם אמרו כי לכל היותר ניתן להקל על מובלעות עוני אחדות באמצעות סיוע בינלאומי. רק קומץ כלכלנים חלקו על הדעה המקובלת: תיאודור שולץ, מילטון פרידמן ופיטר באואר היו החריגים הנועזים שהמליצו על מדיניות של שוק חופשי לכל מדינה ומדינה כדרך להיחלץ מהעוני.

המציאות הוכיחה כי הם צדקו. הכלכלה הסינית צומחת מאז אמצע שנות ה-80, כאשר דנג שיאופינג, מנהיגה בפועל, נטש את התכנון המרכזי של המשק, פתח את הגבולות להשקעות חוץ וקידם את היוזמה החופשית מבית.

ב-1991, לאחר שהמודל הכלכלי הסובייטי פשט את הרגל, הודו זנחה את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שדבקה בה קודם לכן, פתחה את גבולותיה לתחרות זרה והסירה את הרגולציה של כלכלתה. הכלכלות של שתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם צמחו מאז באין מפריע. מדינות רבות אחרות, קטנות יותר, המייצגות טווח אדיר של תרבויות, הלכו עד מהרה בעקבותיהן. גם ממשלות אפריקאיות עברו לכלכלת שוק והשיגו תוצאות מרשימות – קניה, אוגנדה, סנגל וסיירה ליאון, בין היתר.

צמיחה עולמית היא אם כן אינה בגדר נס, אלא תוצאה של מדיניות כלכלית נכונה. התפתחות זו מוכיחה את מה שטענו כלכלני השוק החופשי מאז 1776, אז פירסם אדם סמית את ספרו "עושר העמים": מדיניות כלכלית המבוססת על יוזמה חופשית, גבולות פתוחים ותחרות תביא להצלחה. הסוציאליזם, שהולל במהלך המאה העשרים כדרך לגשר על הפער בין מדינות עניות לעשירות, נכשל בכל מקום ומקום. הוויכוח תם, או בכל אופן צריך היה להסתיים. סיוע הומניטרי מאפשר להקל על חיי אומללות בתנאים מסוימים, אבל אין הוא מהווה תחליף למדיניות כלכלית הגיונית.

אך חרף רשימת ההישגים הזאת שאין עליה עוררין, כלכלנים בולטים, אינטלקטואלים ידועים ופרשנים ממשיכים להכחיש את המציאות ולהציע חלופות שונות. פרופסור ג'פרי סאקס מאוניברסיטת קולומביה, שנהנה ממעמד של כלכלן איקוני והיה מועמד לתפקיד יו"ר הבנק העולמי, עדיין טוען שסיוע בינלאומי מאסיבי הוא שיחלץ את אפריקה מעוני. בתמיכת תורמים מערביים שמצפונם מכביד עליהם, הוא מממן את הקמתם של כפרי פוטיומקין – תפאורה ריקה מתוכן – בעיקר במלאווי, לשם טסים כוכבי קולנוע כדי להצטלם בתור "עושי טוב".

גורם מפתח שכמדומה חומק מעינם של מרבית הפרשנים והחוקרים במדעי החברה, וגם, כפי שמתברר, מעינם של פקידי הבנק העולמי, הוא תפקידה המרכזי של כלכלת ארה"ב בצמצום העוני בעולם. חוגי הכלכלה באוניברסיטאות האמריקאיות הן ערש הכלכלה החופשית (למעט כמה יוצאי דופן באוניברסיטאות שבחוף המזרחי ובחוף המערבי). בכל המדינות המתפתחות, הכלכלנים המובילים את המשק התחנכו בארה"ב או עבדו שם. כך בבירור בסין, בהודו, ובמרבית הכלכלות המתפתחות באפריקה.

מוסדות של השוק החופשי בכל העולם עוצבו על בסיס המודל האמריקאי, החל בבנקים המרכזיים. חידושים טכניים וניהוליים במדינות המתפתחות האלה יובאו מארה"ב. ביסודו של דבר, הצרכן האמריקאי הוא מנוע הצמיחה שמאחורי סיפור ההצלחה הסיני, ההודי או הפיליפיני. סיגרו את רשת "וולמארט", ותגרמו להאטה בכלכלה הסינית. כך כמעט קרה ב-2008, עם תחילת הקריסה של בועת הנדל"ן האמריקאית.

גירעון הסחר של ארה"ב היה בבחינת ברכה משמים עבור שאר העולם מאז 1945. הוא לא רושש את אמריקה, והוא לא יזיק לאמריקאים, כל עוד הרווחים שמייצרות בזכותו המדינות המתפתחות ימשיכו להתמחזר בדמות דולרים אמריקאיים. חישבו על הפנינה הזאת מתוך דו"ח הבנק העולמי: התשלומים ששלחו פועלים מקסיקאים שעבדו בארה"ב למשפחותיהם בארץ מוצאם הגיעו בשנת 2010 לסך של 22 מיליארד דולר – מקור חשוב של הקלה על העוני במקסיקו, ורווח שהושג בגאווה בארה"ב.

הבורסה בניו יורק (תצלום: רייאן לאולר)

הנה כמה עובדות מפתיעות – ללא סדר מיוחד – שלא ידעתם על הכלכלה האמריקאית:

1. לפי הכלכלן טיילר קואן, "לפני שלושים שנה, בוגרי אוניברסיטה הרוויחו 40% יותר מבוגרי תיכון, אבל כעת הפער הזה עומד על כ-83%".

2. מתוך סך מקומות העבודה שאינם בענף החקלאות שנוצרו מאז יוני 2009, 88% אוישו על ידי גברים. "שיעור הגברים שאמרו כי לדעתם הכלכלה משתפרת זינק ל-41% במרץ, לעומת 26% מהנשים", כך לפי סוכנות הידיעות בלומברג.

3. סכום שיא של 6 מיליארד דולר יושקע בבחירות 2012. בהתחשב בקצב האינפלציה, מדובר בסכום הגבוה ב-60% מהסכום שהושקע בבחירות של שנת 2000.

4. בשנת 2010, כמעט מחצית מהאמריקאים התגוררו במשק בית שקיבל קצבאות ישירות מהממשלה. השיעור המקביל בשנת 1998 היה 37.7%.

5. בנובמבר 2009, רמת האבטלה הארצית עמדה על כ-10%. אבל כשמתעמקים בנתונים הדמוגרפיים, מתבררים הפערים העצומים בין הרמות השונות. רמת האבטלה בקרב גברים אפרו-אמריקאים צעירים חסרי השכלה היתה 48.5%. בקרב נשים לבנות מעל גיל 45 בעלות תואר אקדמאי, רמת האבטלה היתה 3.7%.

6. אמריקאים מוציאים בממוצע 1.8% מהכנסתם על אלכוהול וטבק. בבריטניה ההוצאה הממוצעת היא 4.8%.

7. ב-2009, 5% מהאמריקאים היו אחראים ל-50% מסך ההוצאות על בריאות.

8. למרות העובדה שהמשק האמריקאי דרך במקום בין 2000 ל-2010, החברות הכלולות במדד S&P 500 שילמו יותר מ-2 טריליון דולר בדיווידנדים באותה תקופה.

9. לשכת מפקד האוכלוסין מחשיבה כיום כמעט 1 מתוך 6 אמריקאים כחיים בעוני.

10. מספר האמריקאים שאין ברשותם ביטוח בריאות: 49.9 מיליון.

11. לדברי ג'ים או'ניל מחברת גולדמן סאקס, הצמיחה בסין מייצרת מדי 90 יום "יוון חדשה", קרי תוספת למשק המשתווה לגודלה של כלכלת יוון.

12. בין 2007 ל-2009, ההון האישי נטו של שלדון אדלסון צנח ב-24 מיליארד דולר. זהו סכום השווה בערך להוצאה השנתית של הממשל הפדרלי על חקלאות.

13. עיירת פְּרֵיי, מונטנה כולה הועמדה למכירה בחודש שעבר. המחיר המבוקש הוא 1.4 מיליון דולר (הסכום ששלדון אדלסון הפסיד מדי 30 דקות ב-2008).

14. לפי מרכז המחקר פּיוּ, על כל דולר שעיתונים מרוויחים בפרסום דיגיטלי חדש, הם מפסידים 7 דולרים בפרסום מודפס מסורתי.

15. המשכורת הממוצעת של עובד היי-טק בעמק הסיליקון עברה את סף ה-100 אלף דולר בשנה ב-2011.

16. בשנים 2009 ו-2010, 93% מהצמיחה בהכנסה במדינה נרשמה לזכותם של 1% מהשכירים, לפי הכלכלן אמנואל סאאֶז; 15,600 משקי בית היו אחראים ל-37% מהצמיחה הארצית כולה.

17. בשנת 2010, הנשיא ברק אובמה קבע יעד, שנראה אז לא-מציאותי, של הכפלת היצוא האמריקאי עד 2015. לאחר שצמח מאז בקצב ממוצע של 16% בשנה, נראה שהיעד יושג מוקדם יותר.

18. בשנת 2005 ייבאה ארה"ב 60.3% מהנפט שלה. ב-2010 שיעור זה עמד על 49.2%, וסביר שיצנח עוד עם העלייה בייצור הפנימי.

19. לראשונה מאז 1949, סך היצוא האמריקאי של מוצרי דלק כגון בנזין ודיזל עולה על סך היבוא של מוצרים כאלה.

20. בהתחשב באינפלציה, התפוצצות בועת הנדל"ן השמידה הון השווה למחצית מהמשק האמריקאי של שנות ה-50.

21. סך נכסיהם של בני משפחת וולטון, הבעלים של רשת וול-מארט, שווה לסך נכסיהם של 150 מיליון האמריקאים העניים ביותר.

22. בעת התמוטטות הכלכלה ב-2009, 25 המנהלים הבכירים של קרנות הגידור הרוויחו יחדיו 25.3 מיליארד דולר. מכאן שהשכר הממוצע של כל מנהל היה בערך 2,000 דולרים לדקה.

בעיתון "גלובס" כותב שי שלו על דירוג מקבלי השכר הגבוה במשק:

"…שיאן השכר של 1994 היה עופר נמרודי, בעל השליטה בהכשרת הישוב, שניפץ לראשונה את מחסום ה-4 מיליון שקל (כ-340 אלף שקל בחודש). הרחק מאחור השתרכו בעלי אלקו, גרשון זלקינד, הכוכב העולה בשמי הבנקאות שלמה פיוטרקובסקי, ובני גאון ז"ל מכור.

"17 שנה חלפו מאז והמציאות השתנתה ללא הכר. הדוחות הכספיים מזכירים היום בהיקפם כרך של 'החטא ועונשו', פירוט שכר הבכירים בהם גובל בטרחנות והיקפו של השכר נסק לגבהים מסחררים. שכר השיא של נמרודי מ-1994 לא היה מספיק לו כדי לתפוס מקום במאייה הראשונה של שיאני השכר ב-2011…

"…בחלק גדול מהמקרים, מבנה שוק ריכוזי המתאפיין בתחרות מועטה הכתיב בשנים האחרונות רווחי עתק לבנקים, לחברות הביטוח, המזון והסלולר, אשר שילמו את שכר העתק למנהלים העומדים בראשן. ובשנה האחרונה, כשהמודעות הצרכנית התעוררה, התחרות גברה והרגולציה התהדקה, ראינו היטב כיצד צונחים הרווחים של החברות הללו".

לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.

בעיתון "דה-מרקר" משיא סמי פרץ שמונה עצות למפגינים של קיץ 2012: 

"…יצירת עולם ערכים חדש למגזר העסקי - כך שיתבסס על דאגה לכל בעל העניין בו, ולא רק לבעלי השליטה, למנהלים או לעובדים – שווה יותר מכל הנחה על חטיף פסק זמן. בניית עולם ערכים חדש בשוק העבודה הישראלי, שישים סוף לחגיגות שכר המנהלים המטורפות, לנפוטיזם, להסדרי הקביעות של החונטות השולטות במיליון מקומות עבודה, לצד הגברת הביטחון התעסוקתי של שני מיליון אחרים, תשפר את מצבו של הציבור עשרות מונים מאשר ריסון התייקרות הדלק בכמה אגורות.

"המגזר העסקי חש מותקף, אבל המחאה לא צריכה להתמקד באיש עסקים כזה או אחר. היא צריכה לעסוק בעקרונות ובעולם ערכים שמקדש תחרות, יזמות, טיפוח עסקים קטנים ובינוניים, נטילת סיכונים שלא מגלגלת את כל הסיכון על הציבור ואת כל הסיכוי על המנהל או היזם.

"…שיפור רמת התחרותיות במשק היא משימה של הממשלה. יש לה כל הכלים כדי לעודד כניסת שחקנים חדשים לענפים לא תחרותיים, הן באמצעות תמריצים ומערכת המס והן באמצעות מנגנוני התקינה שחוסמים כניסת יבוא. לא צריך להיבהל מאנשי עסקים שמאיימים לעבור לחו"ל. מי שרוצה לעשות עסקים בחו"ל ויש לו הזדמנויות שם, יעשה זאת עם המחאה או בלעדיה.

"לעומת זאת, כן צריך לעודד אנשי עסקים לעשות בישראל עסקים אמיתיים, לייצר מקומות עבודה ולהשקיע במו"פ. עולם העסקים לא מורכב רק מהשתלטויות ממונפות להחריד על עסקים מונופוליסטיים שפוגעות בתדמיתו, אלא גם מתעשיינים חרוצים, יזמים יצירתיים ועובדים עמלניים. מגזר עסקי חזק, תחרותי, צומח וחדשני הוא תנאי הכרחי לקיומה של כלכלה בריאה. גם למדינה יש הרבה מה לתרום, באמצעות יצירת תנאים לעידוד הקמת עסקים חדשים, בהכשרת מקצועית של עובדים ובקיצור הביורוקרטיה ההרסנית".

לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.

בעיתון "דה-מרקר" כותב סיון איזסקו על הריכוזיות במערכת הבנקאות בישראל:

"מחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שהוגש לוועדת הכלכלה במארס, קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים: לקוחות משקי הבית משלמים בממוצע את הריבית הגבוהה ביותר במערכת הבנקאות – זאת, אף על פי ששיעורי ההפרשה להפסדי אשראי של מגזר זה נמוכים מיתר מגזרי הפעילות של הבנקים. המחקר קבע גם כי מערכת הבנקאות הישראלית היא ריכוזית יותר מהמקובל במדינות בנות השוואה וכי מערכת הבנקאות סובלת מחוסר יעילות תפעולית בהשוואה לממוצע מדינות בנות השוואה.

"בדו"ח שניסחה ועדת טרכטנברג, ציינה הוועדה כי 'מורכבות המוצר הבנקאי, הקושי באיסוף מידע עבור הלקוחות והאינפורמציה הא-סימטרית בין הבנקים באשר להיסטוריית האשראי של הלקוח – פועלים כולם להפחתת עוצמת התחרות בין הבנקים. הוועדה סבורה שקיימת חשיבות רבה לקידום התחרות בין הבנקים'. עוד נכתב בדו"ח כי 'קיימות אינדיקציות לכך שהבנקים גובים ממשקי הבית מחיר הגבוה מהמחיר התחרותי'. בנוסף, ועדת טרכטנברג קראה לבחון את השפעות מערכת הבנקאות על יוקר המחיה. בעקבות המלצותיה מונתה ועדה לבחינת התחרותיות במערכת הבנקאות ב-7 בדצמבר 2011 על ידי שר האוצר ונגיד בנק ישראל".

לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.

ברק אובמה, ג'ים יונג קים והילארי קלינטון בבית הלבן

תארו לכם שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, היה ממנה את נועם חומסקי, שהוקיע את הקפיטליזם בתור "אסון הרסני ורצחני", לראש ועדה שעניינה צמיחה כלכלית. זה תרחיש דמיוני פחות ממה שנדמה, בהתחשב במועמד החדש של אובמה לראשות הבנק העולמי – ג'ים יונג קים, המכהן כיום כנשיא אוניברסיטת דרטמות.

קים מומחה בתחום מדיניות הבריאות, ומעט ידוע על השקפותיו בתחום של צמיחה כלכלית, שהיא המטרה העיקרית של הבנק העולמי. אך מה שתועד עד כה מעורר חששות כבדים. דוגמה ספציפית לכך מהווה קובץ מחקרים משנת 2000 שקים היה אחד מעורכיו, וכותרתו "מתים לצמוח: אי-שוויון גלובלי ובריאותם של העניים". הכותרת הקודרת משקפת במדויק את ההנחה המרכזית, והרדיקלית, של הספר, קרי, שהקפיטליזם והצמיחה הכלכלית מזיקים לעניים בכל רחבי העולם. המבוא, אותו חיבר קים יחד עם כמה שותפים, אף הם אנשי אקדמיה, מנסח את העניין בקיצור נמרץ: "המחקרים בספר הזה מציגים עדויות לכך שהשאיפה לצמיחה בתמ"ג וברווחי תאגידים הביאה למעשה להרעה בתנאי החיים של מיליוני גברים ונשים".

ברוח זו ממשיכים המחברים ודוחים את ה"ניאו-ליברליזם" – מילת הגנאי החביבה על אקדמאים הנוטים לשמאל ככינוי לסחר חופשי ולשווקים חופשיים – בתור כישלון, במיוחד עבור עניי העולם. "אפילו באותם המקומות שבהם יישום של מדיניות ניאו-ליברלית הביא לעידוד הצמיחה הכלכלית, התועלת שבצמיחה לא הגיעה למי שחיים ב'עוני מרוד', המהווים כרבע מאוכלוסיית העולם", טוענים המחברים.

אם הצמיחה הכלכלית מזיקה לעניים, בייחוד בעולם השלישי, מה מסייע להם? הספר עונה על שאלה זו בפרק המהלל את מה שנתפש בעיני המחברים כהצלחה אמיתית: מערכת הבריאות של קובה הקומוניסטית. על פי מחבר הפרק, איכות שירותי הבריאות בקובה משתווה כביכול לזו של שירותי הבריאות בארה"ב – הישג ש"התאפשר הודות למחויבות ממשלתית לא רק לבריאות במובנה הצר, אלא לשוויון חברתי וצדק חברתי". תוך הסתמכות על סטטיסטיקה מזויפת שמפרסמת ממשלת קובה, ותוך סילוף של האי-שוויון הקיצוני של שירותי הבריאות בקובה – שבה מעטים הם העניים שיש להם האמצעים הכספיים או היכולת להשיג תרופות או טיפול רפואי – חושף הפרק בעיקר את הקיצוניות האידיאולוגית של המחברים.

קשה להפריז במידת טעותם. למעשה ישנן עדויות גורפות לכך שהצמיחה הכלכלית מעלה את רמות השכר, ובכך מביאה לצמצום העוני ולהטבת מצבם של עניי העולם. חלק גדול מהעדויות האלה תועד בידי הבנק העולמי – אותו המוסד שקים מועמד להובילו. מוקדם יותר החודש, למשל, פירסם הבנק העולמי דו"ח המצביע על ירידה ברמת העוני של העניים בכל חלקי העולם המתפתח. ממצא זה מרשים במיוחד לנוכח העיתוי שלו, כאשר העולם כולו שרוי בהאטה. הצמיחה הכלכלית היא שאחראית לחלק גדול מההתקדמות המדהימה הזאת.

וההתקדמות הזו באמת מרשימה. בשנת 1990, 52% מאוכלוסיית המדינות המתפתחות חיתה מתחת לקו העוני העולמי, העומד על הכנסה של 1.25 דולרים ליום. מספר זה צומצם בחצי עד 2008, כאשר 22% חיו מתחת לרמה זו. ההתקדמות היתה דרמטית ביותר במזרח אסיה, בייחוד בסין, שנהנתה מהזינוק הגדול ביותר בצמיחה הכלכלית. בשנות השמונים, לפי הדו"ח של הבנק העולמי, מזרח אסיה סבלה מממדי העוני הקשים ביותר: בשנת 1981 חיו 77% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני העולמי. עד 2008 צנח מספר זה ל-14%. הדו"ח מציין שבסין לבדה, 662 מיליון בני אדם נחלצו מחיי עוני. לא רק שאיש אינו "נוטה למות" בשל צמיחה כלכלית, אלא שחייהם של מיליונים, פשוטו כמשמעו, הוטבו הודות להתקדמות הכלכלית.

סין היא אולי הדוגמה המופלאה ביותר ליכולתה הייחודית של הצמיחה הכלכלית לשפר את חיי העניים, אבל אין היא יוצאת דופן. אפריקה, שקושרה זמן כה רב לחיי עוני קיצוני, עושה אף היא צעדים גדולים לצמצום העוני הודות לצמיחה כלכלית. במחקר משנת 2010, הכלכלנים מקסים פינקובסקי וחבייר סלא-אי-מרטין מצאו כי כתוצאה מצמיחה כלכלית מתמדת במשך 15 השנים האחרונות, נהנתה אפריקה מצמצום עקבי בממדי עוני. הירידה בממדי העוני היתה עקבית עד כדי כך, כותבים מחברי המחקר, שאם המגמה הזאת תמשיך, עשויה אפריקה להגיע כבר בשנה הבאה ליעד הפיתוח של האו"ם באלף החדש (U.N. Millenium Development Goal), דהיינו צמצום בחצי של מספר האנשים שהכנסתם נמוכה מדולר אחד ליום בין 1990 ל-2015. כלומר – שנתיים מוקדם מהצפוי.

הצלחתה של אפריקה ראויה במיוחד לציון משום שאין היא מוגבלת למדינות העשירות במשאבי טבע, כגון דרום אפריקה העשירה ביהלומים או ניגריה העשירה בנפט. אדרבא, המחברים מציינים שהעוני הצטמצם "בה במידה במדינות חוף ובמדינות ללא מוצא לים, במדינות עשירות במינרלים ובאלה העניות במינרלים, במדינות שתנאי החקלאות בהן טובים ובאלה עם תנאים ירודים, במדינות שהיו בעבר מושבות של תרבויות שונות, ובמדינות שנחשפו בעבר במידות שונות לסחר העבדים האפריקאי".

צמצום ממדי העוני באמצעות צמיחה כלכלית הוא אם כן אחת ההצלחות הגדולות של העשורים האחרונים. ועבודה רבה עוד לפנינו. אפילו בהתחשב בשיעור ההתקדמות הכלכלית בתקופה האחרונה, על פי ההערכות, כמיליארד בני אדם ברחבי העולם עדיין יתקיימו מפחות מ-1.25 דולרים ליום בשנת 2015. צמצום העוני הוא עדיין היעד הגדול של המאה ה-21.

ואולם, קשה להבין כיצד יסייע הבנק העולמי בהשגת יעד זה, אם בראשו יעמוד אדם שמבקר באופן גלוי את הצמיחה הכלכלית, כגון ג'ים יונג קים.

יורם גבאי, חבר ועדת טרכטנברג, כותב בעיתון "דה-מרקר" על הישגי הדו"ח ועל המחיר:

"כחבר ועדת טרכטנברג, אני צריך להיות מרוצה מתהליך היישום של הדו"ח ומהודעות נגיד בנק ישראל, שלפיהן מסתמן שיפור במצבו של מעמד הביניים. ואולם ככלכלן, ברור לי לצערי כי הישגי הדו"ח עומדים על כרעי תרנגולת, משום ש'הוויתור האלטרנטיבי' המתחייב מיישום הדו"ח עדיין אינו ברור.

"רוב הסעיפים התקציביים של דו"ח טרכטנברג נמצאים בתהליך יישום והיקפם הכספי מרשים: חוק חינוך חינם מגילאי 3-4, יום לימודים ארוך, מס הכנסה שלילי, נקודות זיכוי לגברים ולנשים וכן הקפאה של העלאת מסי הדלק שתוקצבה בעבר. עם זאת, מניתוח התקציב מתברר שניתנה לציבור "ארוחה חינם", כלומר אין מימון לסעיפים אלה ולהרחבות נוספות בתקצוב רווחת הציבור…

"הורדת מכסים, הגבלות ורישיונות בתחום המזון יכולים להוריד מחירים ב-10%-30% בתחומים כמו מוצרי חלב, בשר, שמן, דבש וטונה, אבל ברור לכל שהדבר ידרוש צמצום והתייעלות של ענף החקלאות. האם מובילי המחאה, הכנסת ואחרים מסכימים לכך? ספק. מוצרי תעשייה ותשומות בנייה נהנים עדיין מהגנות בתקינה, הטלי היצף וכדומה. הליברליזציה תביא להוזלות בתחום, אך יצרנים מקומיים ייפגעו. האם מובילי המחאה רוצים בכך? ספק. ועדת טרכטנברג הוכיחה כי מונופולים ציבוריים נהנים מהתייקרות המוצרים והשירותים. האם מובילי המחאה והכנסת מוכנים להתמודד עם גורמים אלה? ספק".

לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.

המונופולים פוגעים בתחרותיות וביעילות, מפקיעים מחירים ומורידים את רמת הפריון והמשכורות

ועדת הריכוזיות, שהיתה אמורה לטפל במונופולים ובקרטלים המפקיעים בעשרות אחוזים את מחיריהם של מוצרי הצריכה והשירותים – וכך מרוששים מאות אלפי ישראלים - הגישה באחרונה את מסקנותיה.

חלק מהמסקנות טובות, והן ויסייעו למתן את בעיית הריכוזיות. חלק אחר מלמד שהוועדה חיפשה פשרות בין הריכוזיות הקיצונית הנהוגה אצלנו לבין התנהלות הראויה למשק תחרותי. יש להיזהר שהפשרות לא יביאו למסמוס המסקנות או לדחייתן, כפי שפוליטיקאים וטייקונים רבים היו בוודאי רוצים.

העניין בריכוזיות החל באפריל 2010 כשבנק ישראל פירסם מחקר שהוכיח כי במשק הישראלי קיימת בעיית ריכוזיות חמורה ומסוכנת: שליטה של מעטים בגופים עסקיים ענקיים, גם ריאליים וגם פיננסיים. הריכוזיות הזאת מאפשרת להקים מונופולים הפוגעים בתחרותיות וביעילות, מפקיעים מחירים ומורידים את רמת הפריון והמשכורות (פרט לבכירים או לעובדי המונופולים שמשכורותיהם מנופחות).

בעקבות המחקר התחייב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פעמים מספר, הרבה לפני מחאת הקוטג' וגם לנוכח התנגדות נמרצת של הטייקונים והסייענים הרבים שלהם (בייחוד בתקשורת), לטפל בבעיה הקשה הזאת. הוא הקים את הוועדה לחיזוק התחרותיות במשק כדי למצוא פתרונות.

הוועדה אישררה שוב כי הריכוזיות היא בעיה חמורה וכי יש "חשש לסיכונים ביחס לאיתנות המערכת הפיננסית וההגנה על החוסך הבודד".

הוועדה טיפלה בשתי בעיות עיקריות: הראשונה היא המבנה הפירמידלי של הרבה קבוצות עסקיות המאפשר לבעלים לשרשר את שליטתם בחברות בנות, נכדות ואף נינות בהשקעת רק אחוז קטן מאוד של ההון (12 אחוזים בנכדות). מרבית ההון מושקע על ידי הציבור דרך קרנות הפנסיה, אך לציבור אין שום קול בהנהלה; והבעיה השנייה היא שאותם בעלים מחזיקים בחברות ריאליות ופיננסיות כאחת – מה שיוצר אפליה לטובת הבעלים בנגישות להון. בישראל כ-64% מהאשראי החוץ-בנקאי ניתנים ל-25 הקבוצות העסקיות הגדולות בישראל (לטייקונים), ואותן קבוצות שולטות גם ב-60% מהבורסה ומקבלות את מרבית האשראי הבנקאי בישראל.

הוועדה לא המליצה על פירוק הפירמידות אלא על פתרון מסובך ומזיק, שיתיר לפירמידות שכבר קיימות לשמור על מבנה של שלוש שכבות ולפירמידות חדשות שתי שכבות. מתוך הניסיון למנוע ניצול לרעה של כוח השליטה של בעלי ההון הוצע להנהיג בפירמידות כללי משטר תאגידי מחמירים. אשרי המאמין. הדוגמה הכושלת של התנהלות הדירקטורים מטעם הציבור בתאגידים מלמדת שהדירקטוריונים הופכים למריונטות של בעלי השליטה.

הוועדה המליצה כראוי על הפרדה בין אחזקות בחברות ריאליות ופיננסיות, אך קבעה רף גבוה מאוד. רק חברות בורסאיות בעלות מחזור מכירות או אשראי של יותר מ-6 מיליארד שקל לא יוכלו להחזיק בחברות פיננסיות.

למה? גל הרשקוביץ, ראש אגף התקציבים באוצר, סבור כי היה על הוועדה לאסור לחלוטין על קיומן של פירמידות בעלות יותר משתי קומות, ולאסור עסקאות של בעלי עניין אלא אם כן קיבלו אישור של בית הדין הכלכלי.

יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, כבר הבטיח להחמיר את המלצות הוועדה, וגם לאסור על אחזקות של בעלי הון בגופי תקשורת גדולים. לעומתו, עודד שריג, הממונה על שוק ההון, החליט באופן תמוה לאפשר לטייקונים להמשיך למנף את הונם במינוף גבוה מאוד אשר עלול, לדברי בנק ישראל, לסכן את יציבות המשק.

זו שעתו הגדולה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא טרוד אמנם בבעיות קיומיות, אך יודע שישראל זקוקה לכלכלה חזקה כדי להתמודד אתן. מהלכיו הכלכליים בעבר, ובהם הריסון הפיסקלי ו"רפורמת בכר" שפתחה את שוק ההון לתחרות והביאה לצמיחה המרשימה שאיפשרה לישראל לשרוד את המשבר הכלכלי העולמי, מעידים שהוא מבין כיצד לשחרר את המשק.

השאלה הגדולה היא אם הוא, ממשלתו והכנסת יממשו הזדמנות היסטורית זו.