הדברים נישאו כהרצאה בכנס הרצליה - 2003

זהו עונג גדול להיות כאן בכנס זה, המפגש הנוכחי של מה שהופך להיות מוסד בינלאומי מכובד כל כך. אנו, בעולם החופשי, יודעים שאנו מצויים בפתחה של תקופה מתוחה. זו תימשך לכל הפחות דור וקרוב לוודאי מספר דורות, של מאבק עם האתגר הנורא העולה משתי התפתחויות. ההתפתחות הראשונה היא העלייה של תנועה ניהיליסטית רבת עוצמה, הנובעת מהייאוש של המדינות והחברות הכושלות של העולם הערבי מוסלמי, והמשלבת אידיאולוגיה טוטליטרית מודרנית עם צורה מסולפת של האיסלאם העתיק. השניה היא הטכנולוגיה והמדע המודרניים והשיטות הארגוניות שאפשרו לקבוצות קטנות ומלוכדות לפעול בדרגה גבוהה של אנונימיות ולהרוג מספר רב מאוד של אנשים בהפתעה. היחס בין היכולת לגרום למוות לבין הגורם עצמו, עלה במידה עצומה.

לפני כמאה שנה, שניים עשר איש שפעלו בתיאום קפדני היו יכולים אולי להרוג מספר שווה של אנשים לפני שהם עצמם היו נהרגים. כיום ביכולתם להרוג מספר אנשים הגדול בהרבה סדרי גודל ממספרם הם.

במאבק נגד הטרור אין להסתפק ברדיפה אחרי "הרעים" ובהריגתם, הגם שבכך טמונה ההצלחה בטווח הקצר, גם מפני שהרדיפה אחרי המְבַצעים היא קשה ביותר (ברמות הטכנולוגיה הקיימות היתרון מצוי אצל התוקפים)  וגם משום שהמאגר של מגויסים חדשים להחלפת  "הרעים" הוא עצום.

הנשיא בוש ביטא לאחרונה שורה של עמדות אמיצות, חדשות, לשם קידום חופש מדיני וכלכלי בכל  המרחבים - הערבי, המוסלמי ואירן - ובכך הפך מיסודה את מה שהיתה המדיניות של ארה"ב מאז שנות הארבעים המאוחרות; המדיניות שהיא עדיין זו המועדפת על משרד החוץ שלנו [של ארה"ב]. אני עצמי הייתי רוצה שהעמדות הללו תהיינה משולבות בפעולות אגרסיביות בהרבה כלפי הדיקטטורות הערביות והאירנית, שברי בעליל שהן מקדמות וממנות טרור כאן ועכשיו. אבל קודם כל אני רואה את המדיניות החדשה כאמיצה, מרחיקת ראות וחיונית, ואני מקווה שמשרד החוץ שלנו יאפשר לה לעבור אל מעבר לשלב הדיבורים. המאבק החדש יחייב פרדיגמות מחשבה חדשות ודוקטרינות חדשות, אסטרטגיות וטקטיקות של מודיעין צבאי וצעדים דיפלומטיים, אשר רבים מהם כבר מתבצעים בפועל במידות שונות בישראל 

ובארה"ב. הוא יהיה כרוך גם בחובות מסוימות שיושתו על החיים האזרחיים הנורמליים.      

בארה"ב, האיגוד האמריקני של חירות האזרח (1) מאמין שזהו סימן לטוטליטריזם כאשר ספריות נדרשות לחשוף את רישומיהן ל- FBI, או כאשר אורחים נדרשים להציג את רשיונות הנהיגה שלהם לפקידי הקבלה במלונות. אבל החובות הללו בטלות בששים בהשוואה למה שיוטל  על הציבור האמריקני בעקבות התקפת טרור נוספת שתהרוג לא 3,000 איש אלא 30,000 או 300,000. הערב ברצוני להפנות את תשומת הלב לבעיה חשובה אחת של ההסתגלות מבית לאתגרים החדשים שאנו עומדים בפניהם, בעיה אשר עד כה קיבלה הרבה פחות תשומת לב מאלה שהזכרתי קודם, ולבטח, פחות תשומת לב מן הראוי לה. זוהי הבעיה של המדיניות הכלכלית הפנימית בעתות מלחמה.

ישנה אסכולה מכובדת של מחשבה, הגורסת שמלחמות גדולות הן הגורם העיקרי שעמד  מאחורי הגידול העצום של הממשלות, בדמוקרטיות המערביות במשך המאה החולפת. הסיפור מומחש באמצעות גרפים של הוצאות הממשלה כאחוז מהתוצר המקומי, לפני ואחרי מלחמות העולם הראשונה והשנייה. הטקסט מתחת לגרפים מסביר שמלחמה מביאה גידול ניכר במיסוי ובגיוס התעשייה לצרכי הממשלה; וכאשר המלחמה מסתיימת המסים והרגולציה נחלשים במידת מה, אבל לא כל הדרך עד לרמות שהיו לפני המלחמה, ובכך קובעים בסיס התייחסות חדש וגבוה יותר, לגידול ממשלתי נוסף.

תיאורית המלחמה של הגידול הממשלתי אינה בלתי שנויה במחלוקת. ישנה השקפה מתחרה הטוענת, לחלופין,  שהגידול של הממשלה מוּנע מכך שמעמד הביניים מסתגל לניצול המנופים של הממשלה לתועלתו הברורה. גישה זו נקראת "תיאורית שוודיה", על שם האומה שסרבה לערב עצמה במלחמות הגדולות של המאה העשרים, אולם בכל זאת אימצה שיעורים גבוהים מאוד של מיסוי, של שימוש במנופים ממשלתיים ושל תשלומי העברה, אשר מתקרבים אפילו לאלה שבישראל.

אלא שאם נשים את התיאוריות האקדמיות בצד, ההתגייסות בזמן המלחמה, של מדיניות פנימית וכלכלית, בלטה לעין בארה"ב במהלך השנתיים האחרונות. למרות השליטה הרפובליקנית בבית הלבן ובקונגרס, בפעם הראשונה במחצית המאה, ולמרות שני סיבובים של הפחתות מס דרמטיות מועילות ביותר, ההוצאה המקומית הכוללת של הממשלה שלנו, לא רק עבור בטחון פנים, גדלה בשיעור עצום, קרוב לוודאי גבוה מזה של כל תקופה מאז שנות השבעים. שכבות חדשות של רגולציה מזיקה מיושמות על השווקים הפיננסיים שלנו בתגובה לשערוריות של תאגידים ולסקנדלים חשבונאים, שערוריות שחוּקים היו צריכים להספיק עבורם לגמרי. ההתקדמות לקראת דה-רגולציה של התקשורת, השידור ושוקי האנרגיה שלנו, הנדרשת מאוד, נעצרה ובמספר מקרים אף נסוגה. וויתרנו על תפקידנו כמובילי ליברליזציה; במספר מקרים תרמנו לפרוטקציוניזם ורק עתה חוקקנו הרחבה עצומה של תכנית הביטוח הרפואי שלנו ה-"מדיקר" עבור אזרחים אמריקניים קשישים. בכך נוספו עוד עשרה טריליון דולר להתחייבויות הפיננסיות הלא ממומנות של ממשלתנו, מבלי להגדיל את ההכנסות ממסים בדולר אחד כדי לממן אותן, ובכך הונח המסד לפיקוח מחירים לאומי על תרופות.

ההתפתחויות הללו לא קרו בעקבות שינויים כלשהם בדוקטרינה הכלכלית הרפובליקנית, ולא מכוון שהמומחים של "המכון האמריקני ליזמות" (2) לא עמדו על משמרתם, אלא הם היו התוצאה המידית של ההתקפות של ה-11 בספטמבר והצורך בהתגייסות ממשלתית בעקבות זאת. ראשית, ההתקפות והתגובות האזרחיות והצבאיות העלו במידה רבה את היוקרה של הממשלה, והחלישו באותו זמן את הדחף הליברטני של 'הנח-לנו' (leave-us-alone), שהוא מרכיב כה חשוב באופי האמריקני. שנית, התביעות הפוליטיות והאופרטיביות של המערכה נגד הטרור ספגו כמעט את כל משאבי המנהיגות של הנשיא ושל עוזריו הבכירים. ממשלה מתפתחת באמצעות הלחץ של אלפי קבוצות אינטרסים דיסקרטיות, של איגודים של חוואים ושל מורים, של חברות עסקיות וקבוצות סביבתיות, ועוד כהנה וכהנה, הסוחטים סובסידיה כאן, יתרון רגולטורי שם, ברמת הקונגרס וברמת הפקידויות. הבטחת האינטרס הציבורי, כנגד מספר רב של נזקים הנגרמים לציבור ע"י אינטרסים צרים מיוחדים, דורשת מנהיגות, מן הצמרת בארה"ב, ודומני שכך הדבר בכל המערכות הפוליטיות הדמוקרטיות. הצלחת שני מבצעי הפחתת המס, של ג'ורג' בוש, האחד לפני ה-11 בספטמבר והשני לאחריו, דרשה מאמץ אישי עצום מצידו והתגייסות פוליטית. יותר ויותר, מאז ספטמבר 11, לא נותר זמן לעניינים אחרים. שלישית, התגייסות חירום דורשת הסכמה מצידן של קבוצות אינטרסים רבות. כדי לצבור קולות בהצבעה על חוק, או לשם הקצבה שהנשיא  זקוק לה, עליו לבנות סכרים שאין בהם צורך, או שעליו לבצע דברים מיותרים אחרים שהמחוקקים חפצים בהם. אני מאמין שחלק נכבד מההוצאה המזיקה שלנו ומהגידול ברגולציה במהלך השנים האחרונות הוא תוצאה של הבעיה השלישית הזאת.

הנשיא נדרש לגייס מקורות צבאיים ובטחוניים חדשים רבים, אולם זאת בעת שהסיכונים אפופים אי ודאות וספקולטיביות, ולכן לא עוררו את רוחה של ההקרבה הפטריוטית ושל הסגפנות הביתית של מלחמות עבר. אנו מתקדמים כיום במדיניות של תותחים וחמאה, לא בכוונה תחילה כפי שהיה עם הנשיא ג'ונסון  ומלחמת וויטנאם, אלא כעניין של הסתגלות ספונטנית לנסיבות הפוליטיות החדשות.

ישראל היא מקרה יחודי בהרבה מובנים. המורשת הפוליטית שלה היא סוציאליסטית במפורש, והיא היתה נראית, מן הסתם, כמו שוודיה אף אם לא היתה נתונה במצור מתמיד בכל קיומה. היא מושכת השקעות זרות ומהגרים זרים או כושלת במשיכתם, מסיבות שהן מעבר למדיניות וחישובים כלכליים קונבנציונליים: נאמנות מוסרית ותרבותית מהצד החיובי, וחשש ממלחמה וממחיר האלימות מהצד השלילי. ישראלים רבים מאמינים, בצדק או שלא, שההצלחה ואפילו ההישרדות של מדינת ישראל תלויות בתמיכה, פרטית וממשלתית, מארה"ב וממקומות אחרים. תפיסה זו לא הולידה תרבות של תלות הדומה במשהו לזו החולנית, הנוהגת כיום בדרום קוריאה, אך היא הולידה כמובן התעלמות מסוימת מהמשימות ומהאפשרויות של מדיניות מקומית סבירה. לבסוף, עובדת היותה של ישראל מוקפת באויבים מרים במצב מתמשך של מלחמה, קרה או חמה, דרשה הסטה גדולה של מקורות לצבא, למודיעין ולצרכים בטחוניים ובה בעת  מנעה מישראל את מקור העושר הוודאי ביותר

אלא שמעבר לכך זה נראה ברור לגמרי, לפחות למשקיף מן החוץ, שהאפשרויות של שיפור כלכלי בישראל הן אדירות, מאוד מאוד, ושהסיבות לכך שהיא לא נצלה את ההזדמנויות האלה נעוצות הרחק מן הנסיבות המיוחדות שלה, אותן ציינתי, והן כרוכות ברבות מאלה הפועלות במקומות אחרים, בארה"ב, ובמדינות מערביות מתקדמות אחרות.

החלום הסוציאליסטי איבד את הכוח המהפנט שלו בסקטורים חשובים רבים של החברה הישראלית. שיעורי המס בישראל הם כמעט בוודאות בצד הימני היורד של עקומת לאפר (Laffer Curve) - העקומה של שיעורי המס ביחס להכנסות הממשלה, שמשמעותה שהפחתה משמעותית במסים תביא כמעט בוודאות לעלייה בהכנסות הממשלה בטווח הקצר והבינוני, בדרך לשיעורים נמוכים עוד יותר, שיביאו להפחתה בהכנסות אבל יהפכו את הכלכלה הפרטית לבריאה יותר.

הכלכלה [בישראל] לכודה בין הבזבוז של המונופולים לפריבילגיות מיוחדות שאין להן הצדקה כלשהי גם בסוציאליזם המסורתי או בתיאוריה של הקהילתנות (communitarianism). אלה מזיקים הרבה יותר מן הבדיקות הבטחוניות הרבות הנהוגות בישראל, והם סוחטים מס מכל אזרח אלפי פעמים בכל יום. הסקטור הפיננסי מוסדר מדיי מכדי לאפשר הקצאה מתאימה של הון ליוזמות חדשות, ותכניות ביטוח הבריאות והפנסיה מצויות בקשיים רציניים. הרפורמה הכלכלית האמיצה ומרחיקת הראות של בנימין נתניהו במהלך השנה האחרונה חשפה, לפחות עבורי כמשקיף מן החוץ, את המקורות האמיתיים של ההתנגדות לרפורמה – הבזבוז הרגיל של קבוצות אינטרסים מיוחדות המגנות על זכויות היתר האישיות והקבוצתיות שלהן במומחיות שאינה נופלת מאלה של הקבוצות שלנו בארה"ב, בעודן מעמידות פנים כמי שמקדמות את האינטרס הציבורי הכללי.

המקרה של השר נתניהו גם נראה לי כהמחשה ליכולתן של טרדות המלחמה לספוג אנרגיה פוליטית והון. בהיותו רפורמטור כלכלי אינטליגנטי ומחויב, ככל שאפשר לצפות מפוליטיקאים, הוא התכוון, כראש ממשלה, להקדיש את מרב האנרגיות שלו לדה-רגולציה ולליברליזציה כלכלית, אך עד מהרה נאלץ להתרכז בעניינים שהקונפליקט הישראלי פלסטיני העמיד לפתחו. בהקדישו עצמו כעת, במשך כמעט שנה, לקמפיין אנרגטי ולחידוש החתירה לרפורמה כלכלית, הוא בא לכאן היום כדי לדבר בכנס זה על הנושא של סדר העדיפויות התקציבי, אולם במקום זאת הוא כילה את רוב הזמן שהוקצה לו בדברו על האיום של הטרור ועל הביטויים וההתפתחויות האחרונים של הקונפליקט עם הפלסטינים. בתחילת הקמפיין שלו, תיאר נתניהו את הצעדים שהוא מקדם כהכרחיים לנוכח מצב החירום הכלכלי הנוכחי, על מנת לשמור על ישראל מפני נפילה לתהום. במשך הזמן הוא עבר להסביר את הרפורמות שהוא מציע יותר במונחים של צמיחה כלכלית. במשך הזמן אני מאמין שהוא, ואנו בארה"ב, נצטרך לעבור לצורות חדשות של רטוריקה פוליטית ולצורות חדשות של התארגנות פוליטית, שיבהירו שליברליזציה כלכלית היא הכרחית לא רק עבור הבריאות המקומית, אלא בשביל מלחמה ארוכה, מתישה וקשה - לא רק כדי לספק את המקורות הכלכליים הנחוצים ללחימה, אלא כדי לספק את החופש החברתי, הפיזור של הסמכות והיוזמה החברתיות, בקיצור, הגמישות החברתית שתהיה נחוצה כדי לגבור על אתגר בטחוני ארוך טווח וקשה מאוד המשתנה בהתמדה.

אני מבין שבישראל, הרבה יותר מאשר בארה"ב, המורל הקבוצתי, המורל של הפעולה הקולקטיבית, הוא עמוק במיוחד. אמריקנים כמוני מקווים שמאמצים כמו אלה של אנשים ב"מרכז שלם" ו"המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי" ישנו את דעת הקהל בזמן, כך שהיא תכיר בכך שהצורות המצליחות והטובות ביותר של פעולה קולקטיבית הן אלה אשר נעשות מרצון ולא מתוך כפייה של המדינה. אולם לעת עתה יש לי הצעה אחת קטנה, והיא – להיאחז בחוזקה בעקרון של התחרות. הגם שהמוסר הקולקטיבי חזק בישראל, דומני שכך גם המוסר התחרותי.

מאז האמנציפציה של היהודים באמצע המאה התשע-עשרה, הם הצטיינו במיוחד בתחומים היותר תחרותיים והפחות מווּסַתים של הניסיון האנושי: בפיננסים, ברפואה, במשפט, בפרופסיות, במדע, באומנויות הבמה; ואני מאמין שפניה לרוח התחרותית עשויה להיות מועילה ויותר מובנת מאשר עקרונות מופשטים כמו צמיחה כלכלית, דה-רגולציה וכך הלאה.

לאחרונה היה מפנה חזק ברטוריקה הפוליטית לכיוון העקרון של תחרות בארה"ב. חוק "מדיקר" מהתקופה האחרונה מביא, בפעם הראשונה, לתחרות בין ספקים שונים. רבים מהם, רובם למעשה, ספקים פרטיים של ביטוח בריאות לגילים מבוגרים. ההצעה המרכזית לעריכת רפורמה במערכת הביטוח הסוציאלי שלנו, מבוססת על אספקה פרטית תחרותית של חשבונות חסכון לכל משך החיים, בניגוד לתכנית מונופוליסטית לתשלומי העברה ממשלתיים. והויכוח על אחת מהבעיות הגרועות ביותר שלנו - האיכות העלובה של רבים מבין בתי הספר היסודיים והתיכוניים בערים שלנו - הפך לעקרון של בחירת בית הספר, כך שמספר רב של בתי ספר יכולים להציע השכלה להורים ולילדים תוך התחרות ביניהם.

אני מאמין שהעקרון של תחרות נטוע היטב בממשלות המערביות במה שקשור לעולם העסקים, מה שאנו בארה"ב מכנים מדיניות כנגד הגבלים עסקיים (anti-trust). במדיניות של התיקון הראשון לחוקה וחופש הביטוי, יש באופן פוטנציאלי, אפשרויות עצמות לביצוע רפורמות במימון ציבורי, ובמדיניות ציבורית לגבי ביטוח בריאות ממלכתי, פנסיות לגיל זקנה והשכלה;  וכן, בכך שכל מי שיש לו דבר מה בעל ערך להציע, יותר לו להציע זאת ולתת לבחירה של הצרכנים לקבוע את הארכיטקטורה החברתית של ההשכלה או של הפנסיות  או של מה שלא יהיה.

ואל לנו להתעלם מהיישום הגדל והולך של העקרון של התחרות לקביעת המדיניות עצמה.  נתניהו רמז לכך הבוקר, כשהזכיר וויכוח עם עמית רוסי לגבי השאלה היכן יבואו היהודים של ברית המועצות לגור בעתיד, ונתניהו ענה: הבה ניתן לכלכלה הטובה יותר לנצח.

לפני כעשר שנים, בשנת 1992, לישראל ולמדינה שדומה לה במספר מאפיינים, אירלנד, היו אותם שיעורי מס חברות, אותם שיעורי מס אישי ואותו ממוצע של גידול בתוצר המקומי לנפש; ההכנסות: הממוצעת של הישראלי הממוצע והאירלנדי הממוצע, היו זהות. לאחר העשור האחרון, בעוד שישראל לא ערכה כל שינויים מהותיים בשיעורי המיסוי אצלה, ובעוד שאירלנד הורידה בצורה חדה את המסים האישיים, וחתכה את שיעור המיסוי על רווחי חברות לפחות ממחצית מן השיעור הקיים עכשיו בישראל, ההכנסה הממוצעת של האירלנדי היא כיום גבוהה ביותר מ-30% מזו של הישראלי הממוצע. אני מאמין שזאת היא תוצאה ישירה של הרפורמות הכלכליות הללו, משהו שישראל יכולה לחקות. אני מאמין שתחרות בין מדינות, על מדיניות, תגרום לחיקוי המדיניות המצליחה.

לפני מספר שנים אדם בשם אהרון פרידברג, פרופסור באוניברסיטת פרינסטון שכעת עובד בצוות מדיניות החוץ של סגן הנשיא צ'ייני, כתב ספר מבריק ומרתק ששמו: בצילה של מדינת מבצר (3) . פרידברג העלה שאלה ייחודית חדשה: כיצד זה שארה"ב, הכרוכה בקונפליקט שנמשך מחצית מאה, שבו בכל רגע, כל מה שהושג במשך מאות שנים יכול לרדת לאבדון במלחמה גרעינית עם אימפריה זרה תוקפנית, כיצד זה שאומה זאת לא הפכה למדינת מבצר, כפי שקרה לכל מדינה בעבר, שעמדה נוכח איום נורא שכזה? פרופסור פרידברג מציג מגוון של תשובות מעניינות לשאלה מדוע הגידול בצבא לא היה מלווה בהפיכת הכלכלה הכללית לחלק מהכוח הצבאי, ומדוע הצבא עצמו אכן נשאר ברובו עסק של הסקטור הפרטי.

אולם הדבר המעניין ביותר לגבי המסקנה הזאת היה, שבסוף, לאחר כל הרגעים הגדולים של האסטרטגיה וההעזה של רונלד רייגן בשנות ה- 80 - סיבה יסודית, אולי ה-סיבה ה-יסודית, לנצחונה של אמריקה [על בריה"מ] היא, שהכלכלה שלנו נותרה חזקה, נמרצת וצומחת, ושהאזרחים שלנו נותרו חופשיים ובעלי אמצעים, בסופו של דבר, פשוט - צמיחה כלכלית ולכידות חברתית.

אמריקה עשתה לרוסיה מה שחרושצ'ב אמר שרוסיה תעשה לארה"ב – קברנו אותם. האתגר הגדול שלנו לעתיד הוא ללמוד מההיסטוריה הזאת וליישם זאת שוב בתרבויות ובאומות אחרות, אשר חייבות להיות חלק מהמאבק ההיסטורי המתמשך הזה עם הפונדמנטליזם האסלאמי ועם טכנולוגיות חדשות של טרור.

תכופות נאמר בשנתיים האחרונות, שהקיצונים האסלאמיים שונאים את המערב לא בגלל הליקויים שלנו אלא בגלל נקודות החוזק שלנו. כדי לנצח את המלחמה שהם התחילו כנגדנו, נחוץ  שגם בעודנו נלחמים, נמצא את האמצעים הפוליטיים לנוע מעלה, לרמות גבוהות עוד יותר של כוח ציביליזציוני.