טים היקר

12 באוגוסט, 2008

  זוהי תקופה מלהיבה להיות כלכלן. סחרחרת הכספים הבינלאומית נעצרה בחריקת בלמים. שוק הנדל"ן בבריטניה התנפח עד שבקושי העזנו להמשיך להסתכל, ואז התפוצץ ברגע אחד הרסני ודביק. מחירי המזון והנפט עולים ויורדים כמו יו-יו על חוטים ספקולטיביים. וספרי הלימוד עדיין מספרים לנו שהשווקים מאוכלסים סוכנים רציונליים, אנוכיים, עצמאיים, המקצים משאבים ביעילות.

  ובינתיים, מהפכה מתרחשת במחשבה הכלכלית. הכלכלה ההתנהגותית איננה סתם פעמון או משרוקית המקשטים את בגדי הכלכלה המסורתית; המדובר בכיוון שונה משמעותית שיספק דרך חדשה ומהפכנית להבין את העולם. ההנחות העומדות ביסוד הכלכלה האורתודוקסית, הניאו-קלאסית – ולפיהן אפשר לחשוב על בני אדם כבריות רציונליות, אנוכיות ועצמאיות – קורסות תחת משקלן של הפרכות אמפיריות.

  הנה דוגמה אחת: "משחק האולטימטום", הממחיש יפה את סיפורה של הכלכלה ההתנהגותית בעזרת ניסוי מעניין אך פשוט. כידוע לך, במשחק זה ניתן סכום כסף ל"מציע" (נאמר 10 ליש"ט), בתנאי שהוא יציע חלק ממנו ל"משיב". אם המשיב מקבל את ההצעה, כל שחקן מקבל את הסכומים המוסכמים. אם הוא דוחה את ההצעה, שניהם אינם מקבלים דבר. הכלכלה האורתודוקסית טוענת ששחקנים הם אנוכיים, ועל כן היא צופָה שהמציע יציע פֶּני אחד בלבד, ואילו המשיב, שיעדיף פֶּני אחד על פְּנֵי לא כלום, יקבל את ההצעה. אבל בפועל, לא זה מה שקורה. ההצעה השכיחה ביותר היא מחצית הסכום הכולל, והצעות של פחות מ-30 אחוזים נדחות כמעט תמיד. אם הצעתו של המציע נראית לא הוגנת, המשיב יסרב לקבל כסף חינם.

  מה אפשר ללמוד מהפרה זו של התיאוריה האורתודוקסית? מניסיוני אני יודע שרוב הכלכלנים טוענים שהמציע מנסה למצוא חן בעיני המשיב, או שהמשיב יעדיף לדחות סכומים קטנים מתוך שאיפת נקם. אבל התוצאות המתוארות לעיל תקפות גם כאשר השחקנים אינם ידועים זה לזה וכאשר הסכום בו מדובר מגיע עד גובה משכורת בת שלושה חודשים. כאשר מוצע לנו חלק לא הוגן, מתעורר בנו אינסטינקט כלכלי חזק להשיב: "שמור אותו לעצמך".

  ניסוי זה מגלה אינסטינקט שעשוי לעמוד בתוקפו בכל עסקה שבה צד אחד מציע מחיר או שכר. ועל כן אפשר לצפות שנראה סטיות משמעותיות במחירים ובשכר ביחס לשיווי המשקל המשוער בין היצע לביקוש. והלכה למעשה, סטיות אלה אכן מתרחשות. כאשר צרכנים מציינים את המחיר המרבי שיהיו מוכנים לשלם בעד משהו, תשובתם משתנה לא רק בהתאם למידת רצונם בו, אלא גם בהתאם לתפישתם בדבר המחיר שעולה לספקו. כאשר קוני בגדים המחפשים מציאות מגלים את השכר המשולם לתופרים, ידיעתם משנה את הסכום שיהיו מוכנים לשלם. כאשר איגודים מקצועיים מחליטים שהשכר אינו הוגן באופן מוגזם, הם מוכנים לסכן את עתיד המפעל כולו. כאשר בני אדם עובדים במגזרים או בתאגידים רווחיים יותר, הם מקבלים שכר גבוה מזה של השוק. האינסטינקט שלנו לחלקים הוגנים לועג ל"חוקי" ההיצע והביקוש.

  ניסויים קלאסיים אחרים בכלכלה התנהגותית מערערים אף הם את ההנחות המסורתיות. לעתים תכופות אנו מתגברים על האנוכיות שלנו כדי להגיע לפתרונות מועילים לכל, כפי שמנהלים וממריצים טובים מבינים. אשר לרציונליות, כלכלנים התנהגותיים תיעדו מאות מקרים שבהם האינסטינקטים הכלכליים שלנו סותרים את ההגדרה המסורתית, בייחוד בתנאים של סיכון או אי-ודאות. וההנחה שסוכנים כלכליים הם עצמאיים מתעלמת מן האינסטינקטים החזקים שלנו לבקש בריתות כלכליות ולהיות מושפעים מדעותיהם של אחרים בנוגע לערכם הנכון של דברים – והנה חזרנו לבועות ההן.

  מודלים כלכליים אורתודוקסיים אינם טועים בתור שכאלה; הם פשוט קירובים רשלניים ומוּטים ביחס לאופן פעולתה של הכלכלה שלנו. הם מציגים אפיונים קריקטוריים של החיים הכלכליים, מפריזים במידה רבה בצד אחד של טִבענו על חשבונם של צדדים אחרים. הכלכלה ההתנהגותית התחילה לצייר תמונה מציאותית יותר. התקדמותה הולכת על פי הדפוס של מהפכה מדעית. תחילה הממצאים נראים כאנומליוֹת ומוזרויות, אבל אחרי בדיקה קפדנית יותר הם מניבים עקרונות וסדירויות חדשים. כלכלנים שהתחנכו על הגישה הקונבנציונלית מביעים תחילה התנגדות – רבים עדיין מתנגדים; אבל עם הזמן הכלכלנים הפתוחים יותר – והצעירים יותר! – מתפתים להצטרף לשדה החדש; לבחון הסברים, לגזור השלכות.

שלך בציפייה,

פיט.

--------------------

פיט היקר

13 באוגוסט 2008

  אני מאוכזב. בעקבות הפסקה הפותחת שלך, הנחתי שתסביר כיצד הכלכלה ההתנהגותית עשויה היתה לחזות את משבר האשראי ואת נסיקת מחירי הסחורות, או להציע דרך חדשה לפקח על הבנקים. זו באמת היתה יכולה להיות מהפכה. במקום זאת אתה מציע את משחק האולטימטום החביב. לא הופתעתי לקרוא את התיאור הקריקטורי המוטֶה והלא-משכנע שלך לכלכלה האורתודוקסית ("ספרי הלימוד" הם איש קש נוח ביותר); אבל נדהמתי לראות אותך מציג קריקטורה של התחום שאותו אתה מתיימר להעלות על נס.

  אינני בטוח ש"ניסוי פשוט" כמו משחק האולטימטום אמנם מייצג את הכלכלה ההתנהגותית. ניסויים כאלה כבודם במקומו מונח, אבל הם סובלים מחולשות רציניות. קח למשל את אהבת ההגינות הזו, ואת יישומה לשכר, שאותו אתה מדגיש. אתה מכיר בוודאי את עבודות המעבדה העוסקות באופן שבו עובדים מגיבים להצעות שכר. בניסוי מפורסם אחד, כלכלנים התנהגותיים חילקו את הנחקרים ל"מעסיקים" ו"עובדים". הם גילו שכאשר ה"מעסיקים" משלמים "שכר" נדיב באופן בלתי-צפוי, ה"עובדים" מגיבים בעבודה קשה באופן בלתי-צפוי. 

  זהו ניסוי קלאסי בתחום. אבל העולם האמיתי נותר עיקש כשהיה. הכלכלנים ג'ון ליסט (List) ואוּרי גניזי חזרו לאחרונה על מחקר המעבדה בשדה, פרסמו משרות אמיתיות, שכרו עובדים אמיתיים ושילמו שכר אמיתי לפי שעות. הם השתמשו בניסוי מבוקר כדי לראות מה קורה כאשר עובדים משתכרים שכר נדיב באופן בלתי-צפוי. והם גילו שתוצאות המעבדה ארעיות: הכרת התודה מתפוגגת כעבור שעות ספורות והעובדים מתחילים להתעצל, וחוזרים להתנהגות האנוכית הרציונלית המתוארת באותם ספרי לימוד מרגיזים. לא הייתי ממליץ למחלקות כוח אדם לשכתב את סולמות השכר על בסיס תוצאה שאינה מחזיקה מעמד מעבר לצהרי היום הראשון.

  אולי אינני הוגן. כלכלה היא מפעל בהתפתחות, וחלק מהתקדמותו מקורה במחקר ההתנהגותי. אבל הרעיון שעצם יסודות הכלכלה מתערערים הוא אבסורדי. סיבה אחת לכך היא ששכלתנותנו קרובה לפני השטח יותר משאנו נוטים לחשוב. בשנים האחרונות, כלכלנים גילו שפע דוגמאות להתנהגות רציונלית בשטחים הכי בלתי-צפויים. קח לדוגמה את תחומי הסקס, הדייטינג והנישואין.

  כך למשל, בני-עשרה אמריקאים מגיבים באופן רציונלי להקשחת חוקי ההפלות באמצעות קיום פחות יחסי מין, או קיום של יחסי מין בטוחים יותר. בכל פעם שמדינה מסוימת בארצות הברית מחוקקת חוק כזה שמשפיע על בני-עשרה בלבד, שכיחותן של מחלות מין באוכלוסיית בני-העשרה נופלת ביחס לאוכלוסייה הבוגרת.

  ניתוח של ספּיד-דייטינג מראה שנטייתנו להציע דייטים מגיבה – ואין דרך יפה לנסח זאת – ל"תנאי השוק". הסטנדרטים הרומנטיים שלנו מתאימים את עצמם לשאלה אם אנחנו נמצאים, לדעתנו, בשוק של קונים או בשוק של מוכרים.

  הנהגתם של הליכי גירושין קלים יותר בשנות ה-70 למאה העשרים שינתה את כוח המיקוח של נשים, אף שלא נודעה לה השפעה ארוכת-טווח על שיעור הגירושין. שוב, בכל פעם שאחת ממדינות ארצות הברית שינתה את החוק, ההתנהגות השתנתה: האלימות בתוך המשפחה נפלה בשיעור של עד שליש; רציחות והתאבדויות של בני-זוג פחתו אף הן.

  בקיצור, על כל תוצאת מעבדה המראה שאנחנו לא-רציונליים, כלכלנים מגלים התנהגויות רציונליות נוספות אצל האנשים הבלתי-צפויים ביותר בנסיבות המפתיעות ביותר. ואף על פי כן, אני מסכים שבכלכלה ההתנהגותית טמונה הבטחה לתיאורים מציאותיים יותר של התנהגותנו, גם אם המחקר בתחום מצוי עדיין בחיתוליו. אבל זה לא יהרוס את הישגי הכלכלה האורתודוקסית, כיוון שמטרת הכלכלה היא להבין מערכות מורכבות, ולא לחזות כיצד סטודנטים אחדים יתנהגו במעבדה.

  מודלים מציאותיים יותר של התנהגות אנושית עשויים לאפשר לנו להבין טוב יותר את מנגנוני פעולתן של כלכלות, אך ייתכן גם שלא יעשו זאת. אילו ניהלתי את הדיון הזה עם כתב המדעים של הפְּרוֹספֶּקט פיליפּ בּוֹל (Ball), הוא היה טוען שלכלכלנים אין הבנה טובה של מערכות מורכבות או של דינמיקה של רשתות. הוא היה מהלל את הפוטנציאל של שיטות שפיתחו פיזיקאים וסוציולוגים מתמטיים. ושיטות אלה תלויות במודלים עוד יותר פשוטים ופחות מציאותיים של ההתנהגות האנושית מאלה שכלכלנים משתמשים בהם בדרך כלל. תהיה זו תמימות לחשוב שריאליזם פסיכולוגי הוא מבחן הלקמוס של הניתוח הכלכלי.

  כלכלנים צריכים לאזן בין מידוּל מתוחכם יותר של התנהגות יחידים לבין מידוּל מתוחכם יותר של מערכות כלכליות. אף שגם לפסיכולוגיה וגם לפיזיקה יש הרבה להציע, במקרים רבים הפּשרה המיינסטרימית ממשיכה לעבוד.

  איני חולק על כך שכלכלה התנהגותית היא ענף כלכלי מרתק, אבל היא אינה אלא ענף אחד מני-רבים.

שלך ברציונליות,

טים

--------------------

טים היקר

14 באוגוסט 2008

  אתה התאכזבת, אני נדהם. ספרי הלימוד הם איש קש? מבחינתי הם מתפקדים כמלחציים על מוחותיהם של כלכלנים, שהופכים רגזנים כשמציגים להם תוצאות המגלות שאנשים אמיתיים אינם מתנהגים כפי שספרי הלימוד מניחים שהם מתנהגים.

  כאשר "משחק האולטימטום החביב" – אשר רוב הכלכלנים שפגשתי מעולם לא שמעו עליו – יקבל סוף-סוף את מקומו בטקסטים האלה, המהפכה שאני טוען לה כבר תכבוש את יעדהּ. אז נחנך סוף-סוף כלכלנים להבין שכאשר בני אדם סוחרים, האנוכיות נסתרת בידי מניעים אחרים, כלומר שמחירים ושכר לעתים תכופות אינם מצייתים להיצע ולביקוש (ומעניין שעל נקודה זו בחרת שלא לחלוק).

  אתה מעלה את סוגיית גזירתן של מסקנות ממחקרי מעבדה. אנחנו יכולים לפרש חזור ופרש מאמרים אקדמיים כמו זה של ליסט וגניזי על מוטיבציה במקום העבודה, עד שקוראינו יתייאשו ויפנו למדורים אחרים בעיתון. במקום זאת בוא נדבר על ראיות למוטיבציה במקום העבודה באופן כללי, מן השטח והמעבדה כאחד.

  כך אני רואה את העניין. במשך עשרות שנים, כלכלנים אורתודוקסים פרסמו מחקרים המתייחסים לשאלה אם המוטיבציה העיקרית של עובדים היא רווח אישי, והצליחו לסבך את עצמם בתסבוכות מצחיקות להפליא בניסיון להסביר את ממצאיהם. רוב המחקרים מראים שקשירת הפריון בשכר אינה מגדילה את הפריון, שאפילו אם היתה מגדילה אותו הרי מנהלים לא היו מסכימים לכפות תוכניות כאלה, ושהמנהלים צודקים כנראה, כיוון שתוכניות כאלה פוגעות ברוח הצוות.

  דרך אגב, כלכלנים אלה ציינו שישנו סוג אחד של תוכניות שכר שבכל זאת נוטה להגדיל את הפריון האישי: שיתוף ברווחים. אבל מדוע שעובד אחד יעבוד קשה יותר כאשר ברווח העודף שהוא מייצר יצטרך להתחלק עם כל שאר העובדים בחברה?

  הדבר דומה למשחק הטובין הציבוריים, שכלכלנים התנהגותיים מארגנים בין קבוצות אנשים במעבדה. כולם רשאים לבחור איזה סכום (אם בכלל) יתרמו ל"קופה", וזו מוכפלת ומחולקת בין כל השחקנים. אם כולם תורמים, כולם מרוויחים בסופו של דבר. אבל מנקודת המבט האנוכית, מוטב שלא לתרום ולחיות כטפילים על חשבון נדיבותם של אחרים. מה קורה בפועל? רוב האנשים תורמים. האירועים במעבדה תואמים אירועים במקום העבודה, ובשני המקרים הדבר מנוגד לתחזיתה של הכלכלה כפי שהיא נלמדת בספרי הלימוד.

  מובן שצריך להיזהר כאשר מקישים מניסויי מעבדה. אבל כאשר מתגלים אינסטינקטים כלכליים עקביים במעבדה, השפעתם מאותרת בדרך כלל גם במציאות הכלכלית.

  ובהקשר זה, מעניין שכלכלנים מסוימים זנחו כמדומה את הניסיון להסביר כיצד פועלת הכלכלה הזו, ובמקום זאת פנו לניסיון להסביר כל דבר אחר – מסקס בגיל ההתבגרות ועד הונאת מורים. מובן שבמידה מסוימת, בני אדם מגיבים רציונלית לתמריצים בכל תחומי החיים. אבל בכך בוודאי אין ראָיה לכך שתיאוריית הבחירה הרציונלית – הרעיון שאנשים מקבלים החלטות רציונליות למען תועלתם האישית – היא הדרך הטובה ביותר להבנת מנגנוני הפעולה של הכלכלה.

  לבסוף, אני מסכים שיהיה זה תמים לחשוב שריאליזם פסיכולוגי הוא מבחן הלקמוס של הניתוח הכלכלי. מודלים כלכליים מוכרחים לפשט את טבע האדם כדי לשפוך אור על מה שקורה כאשר בני אדם נקבצים יחדיו ועושים עסקים. השאלה היא זו: איזה פישוט מיטיב להסביר אותנו? מהם האינסטינקטים הכלכליים היסודיים ביותר שלנו?

  לדעתי, התשובה לשאלה זו אינה צפויה לבוא מהנחות נוחות מבחינה מתמטית שנרקחו במגדל השן האקדמי. היא תגיע רק כתוצאה מצפייה בהתנהגותם הכלכלית האמיתית של אנשים ומהבנתה; ולכן הכלכלה ההתנהגותית החלה לחולל מהפכה בתחום שלנו.

שלך באינסטינקטיביות,

פיט
----------------------

פיט היקר

14 באוגוסט 2008

  צר לי לשמוע שאתה מוקף בשבט של ניאנדרתלים כלכליים. הַמשך כך והראה להם את האור. אבל אני איני צריך לשפוט את האורתודוקסיה הכלכלית בהתאם לתיאור של מיודעיך; אני יכול פשוט לראות מה מתפרסם בכתבי העת הנחשבים ביותר. הכלכלה ההתנהגותית פופולרית שם, ומִמצאיה המרכזיים ידועים היטב. אבל בוודאי אין מדובר ב"מהפכה". מהפכה היתה מוחקת חלק גדול מן הקונצנזוס הקיים; זה לא קרה, וספק אם יקרה.

  ישנן שלוש סיבות לכך. הראשונה היא ששאלתך, "איזה פישוט מיטיב להסביר אותנו?", היא השאלה הלא נכונה. אתה מבלבל כלכלה עם פסיכולוגיה. כפי שכתבתי לך במכתבי הראשון, אחד התחומים הפוריים ביותר בכלכלה הוא מידוּל המורכבות. שלוש דוגמאות: התפתחות של חברות; התפתחות של אשכולות כלכליים לאומיים כדוגמת תעשיית שבבי הזיכרון בדרום קוריאה; והתפשטותן של נורמות חברתיות כמו יושר, השמנת-יתר או עישון. המודלים החדשים האלה מניבים תוצאות חדשות ומצוינות על אף העובדה שהם נוהגים זלזול בתובנות פסיכולוגיות.

  שנית, גם כשמבקשים להשתמש בתובנות התנהגותיות, לא ברור תמיד כיצד לעשות זאת, כיוון שהן נשארות נבדלות. אני מקבל את קביעתך שלפיה לבני אדם יש תחושה של הגינות והדדיות. ואז מה? אתה ממהר לטעון ש"רוב המחקרים" (במעבדה? בחברות אמיתיות?) מראים שעובדים אינם מוּנעים בידי תמריצים אישיים אלא בידי חלקם ברווחי הקבוצה. אשמח לשמוע עוד: אילו מחקרים? באילו נסיבות? טיעונך מעורפל מדי: הוויכוח עמך דומה לניסיון להיאבק בהולוגרמה.

  בקלות אנפק לך שלל מאמרים המדגימים את היפוכו של דבר: שתוכניות שכר המבוססות על ביצועים אישיים בכל זאת משפרות את הביצועים. עולים בדעתי, למשל, מחקרו של אד לזיר (Lazear) על חברה אמריקאית לתיקוני רכב, מחקרים על פועלים חקלאיים שערכו אוריאנה בנדיירה (Bandiera) ועמיתיה, וניתוחם של רוברט דרגו (Drago) וג'רלד גרווי (Garvey) של חברות אוסטרליות. אני מבין שמייגע להיות ספציפי כל כך, אבל נפנופי הידיים שלך אינם מקדמים אותנו לשום מקום.

  המסקנה שאני מסיק הִנָּהּ שכלכלנים התנהגותיים אמנם מצאו ראיות – מפוקפקות לעתים, משכנעות לעתים אחרות – למגוון חריגים לכלל. ייתכן שיום אחד הם יצליחו לפתח את החריגים הללו לכלל תיאוריה טובה יותר, כזו שתהיה פשוטה מספיק להשתלב בדינמיקה הכלכלית אבל מציאותית דיה להכריע את מודל הבחירה הרציונלית. אבל בינתיים מדובר בחריגים ספציפיים בלבד.

  הסיבה השלישית להיעדרה של מהפכה התנהגותית היא שהגישה האורתודוקסית, המתבססת על בחירה רציונלית, ממשיכה לעבוד. קח צעד אחד אחורה והבט בתמונה הגדולה. על פי תיאורך לניסויי המעבדה בטובין ציבוריים, בעיית הטפּילוּת אינה קיימת. אילו רק היה זה נכון. במקרה כזה בעיית השינויים האקלימיים לא היתה מתעוררת, כיוון שבני אדם היו מגבילים מיוזמתם את פליטות הפחמן שלהם במטרה לשמר את כדור הארץ עבור זרים וצאצאי זרים. במקרה כזה עתודות הדגים לא היו עומדות בסכנה, כיוון שצוותי דיג היו מבינים שמדובר במשאב משותף. אגְרת הגודש הלונדונית לא היתה פועלת אז, כיוון שאנשים לא היו מגיבים לתמריצים אישיים: נהגים היו משאירים את מכוניותיהם מרצונם בבתיהם במטרה להותיר את הדרכים חופשיות מגודש עבור כל הנהגים האחרים.

  רמוז לכמה ניסויים שתרמוז, המודל הרציונלי האנוכי המטריד מסביר את צרותינו הסביבתיות באופן מושלם. הוא גם זה שסיפק השראה לפתרונות כמו מס פחמן או תוכניות של קצובות זיהום וסחר (cap-and-trade) בהן. אבל אל תאמין לי; קווי מדיניות כאלה זכו לברכתו של ריצ'רד תיילר (Thaler), הכלכלן ההתנהגותי המכובד בעולם.

  במקום להתמקד בתחומי הכלכלה ההתנהגותית הרעועים ביותר, בגיבויָן של הכללות שטחיות, אולי מוטב שנדון בתחומים שלהם תרמה תרומות חשובות, כמו הבנת הבחירות והשימוש של בני אדם במוצרים פיננסיים כמו פנסיות וכרטיסי אשראי? חבל שקוראינו יסיקו שאין לכלכלה ההתנהגותית דבר להציע.

ידידך הלוגי,

טים
--------------------

טים היקר

15 באוגוסט 2008

  הוויכוח עמי דומה להיאבקות בהולוגרמה כיוון שאתה מתקשה להבין את הלא אורתודוכסי. כך לדוגמא, אתה מתייחס למה ש"מתפרסם בכתבי העת הנחשבים ביותר", אלא שכתבי עת אלה אינם תמיד אמת המידה המוצלחת ביותר: שלשה מהם דחו את מאמרו החלוצי של ג'ורג' אייקרלוף (Akerlof) מ-1970 על שוק המכוניות המשומשות, אשר כונן את כלכלת המידע ושינה את הדיסציפלינה לעד.

  אתה מעלה שלוש נקודות מהותיות. ראשית, אתה מתייחס להצלחתם של מודלים בהסברת מערכות מורכבות. אבל זה אינו מערער את הגישה ההתנהגותית. לעתים קרובות השתיים מחזקות זו את זו. שנית, ניסיתי להימנע מ"פינג-פונג מאמרים", אבל אתה מתעקש. איש האקדמיה קאניס פרנדגסט (Prendergast) בחן מעל 100 מחקרים, בהם אלה שהזכרת, ומצא ראיות ליעילותן של תוכניות שכר מבוססות-ביצועים רק במשרות "פשוטות" שבהן הביצועים מדידים בקלות, ולא במרבית המשרות. ואז, תוך הבעת תימהון, הוא מסכם ואומר שתוכניות לחלוקת רווחים עובדות. או ראה מחקר שפורסם לאחרונה מאת סבסטיאן קוּבֶּה (Kube) ועמיתיו, שמצא כי ההגינות בכל זאת משפיעה על הפריון – ומכאן שפרשנותך למאמרם של גניזי וליסט כנראה שגויה.

  שלישית, לא טענתי שאין בעיית טפילות – ודאי שישנה בעיה כזו. הכלכלה ההתנהגותית גילתה אֵילו אינסטינקטים יש לנו כשאנו מתמודדים איתה, ואת חשיבותן של תקשורת, זהות קבוצתית, מנגנוני ענישה והפחתת אי-ודאות. תיאורך לבעיות הסביבתיות, המניח בטעות אנוכיות אינסטינקטיבית, שולל מראש פתרונות המבוססים על ראיות אלה לקידומו של שיתוף פעולה אינסטינקטיבי.

  לבסוף, הטענה החוזרת ונשנית על כך ש"הכלכלה יכולה להסביר הכול" היא פיקציה אידיאולוגית המשמשת למכירת ספרים. היא גם מדגימה את "הטיית האישוש" – חיפוש בלעדי אחר ראיות העולות בקנה אחד עם התיזה. שינויי התנהגות משמעותיים מבחינה סטטיסטית על פני מדגמים גדולים מראים שישנם אנשים המגיבים לשינוי תמריצים באופן רציונלי, במידה מסוימת. מכך לא נובע שתיאוריית הבחירה הרציונלית היא הדרך הטובה ביותר להבין את ההתנהגות האנושית, כפי שראיות משמעותיות, מבחינה סטטיסטית, לקיומה של התנגדות רוח, אינן מלמדות אותך כיצד כלי רכב מוּנעים. הלוגיקה פגומה כאן.

  קפיצות גדולות בהבנה המדעית מוּנעות בראש ובראשונה באמצעות הפרכה ולא באמצעות אישוש. האירוניה היא שבעוד אנו הכלכלנים ממהרים להצטרף לשיירת הפְריקוֹנוֹמיקס, מהללים תיאוריות ומגזימים בכוחן, טענות הליבה התיאורטיות שלנו מופרכות בידי כמויות גדלות והולכות של ראיות אמפיריות.

שלך,

פיט
---------------------

פיט היקר

15 באוגוסט 2008

  תסכולי לא נבע ממסקנותיך הלא-אורתודוקסיות אלא מנטייתך להכליל, לכאורה מבלי לבסס את הכללותיך. תודה על תיקון המחדל; אני כבר מחכה לקרוא את הסקירה של פְּרנדגסט. מתיאורך נשמע שהוא מצא שכאשר אפשר לקשר את השכר לביצועים, הוא מעורר מוטיבציה, ואילו כאשר אי אפשר לעשות זאת, הוא אינו מעורר מוטיבציה. האם זה באמת כה לא-אורתודוקסי?

  אשר לכתבי העת – תמהני. אני הזכרתי אותם כסימן לאימוצה של הכלכלה ההתנהגותית; ואילו אתה הגבת בטענה שאולי הם חוסמים את התקדמותה. ובכן, הם היו יכולים לעשות זאת; אבל אינם עושים זאת בפועל. אתה מנסה לתאר את הכלכלנים ההתנהגותיים כמנודים אינטלקטואלים, שאינם מוכּרים לעמיתיהם, מודרים מכתבי העת, מחכים למהפכה. אתה יודע שהתיאור הזה מטעה. ראה את שלוש הדמויות הבכירות בכלכלה ההתנהגותית. אחד, דניאל כהנמן, הוא חתן פרס נובל. אחד, מת'יו רבּין (Rabin), זכה בפרס נדיר עוד יותר – מדליית ג'ון בייטס קלרק. השלישי, ריצ'רד תיילר, כותב מאז אמצע שנות השמונים טור קבוע ל- Journal of Economic Perspectives, אחד מכתבי-העת האקדמיים הנקראים ביותר. קשה לומר שיש כאן קנוניה לדיכויה של הכלכלה ההתנהגותית.  

  פתחת ואמרת שזוהי תקופה מרתקת להיות כלכלן. אני מסכים – לא משום שהפסיכולוגיה עומדת להחליף את הכלכלה, אלא בשל השאלות הגדולות שאנו נאבקים היום לפתור. מהן סיבות היסוד לעוני? האם ישנם פתרונות? כיצד מתפשטים רעיונות, מנהגים ומידע בין רשתות חברתיות? מה גורם לחדשנות להתרחש? האם ממשלות עוזרות? האם יוכל משהו לשפר את הרקורד האיום של החיזוי הכלכלי? כיצד מתפתחים אשכולות כלכליים? ומה מחסל אותם? כיצד פועלת התחרות בנסיבות שבהן הצרכן מוּעד לטעות?

  הכלכלה ההתנהגותית היא כבר המוציאה והמביאה בתחום קבלת ההחלטות הצרכני, אבל בתחומים אחרים אין לה הרבה להציע. אין זה מפתיע, כיוון שהכלכלה היא עניין מורכב בהרבה מתיאוריה של החלטות יחידים.

  מדע הכלכלה חזק יותר תודות לכלכלנים התנהגותיים – זה ברור. אבל התמונה שאתה מצייר – תמונה של סחף אינטלקטואלי גדול, המוכן ומזומן לשטוף את מה שרוב הכלכלנים מאמינים בו, היא תמונה שאינני מזהה.

שלך,

טים.

                                                      ------

קישורית למקור: