אחד המוטיבים המרכזיים שאליהם חוזר נועם חומסקי שוב ושוב הוא מלחמת המעמדות. הוא מרבה להשתלח ב"שימוש המסיבי במקלטי מס, שנועד להעביר את נטל המס מן העשירים אל כלל האוכלוסייה" ומבקר את ריכוז העושר ב"נאמנויות" הנתונות בידי העשירים המופלגים המהווים אחוז אחד של האוכלוסייה. חוקי המס האמריקאיים מצוידים לדבריו ב"אמצעים משוכללים שנועדו להבטיח כי העניים ישלמו במקום העשירים."

אלא ש"נאמנויות" אינן כנראה עניין גרוע כל כך, שהרי חומסקי עצמו, עם שווי כספי נקי של יותר מ-2 מיליוני דולרים, החליט להקים נאמנות כזו לעצמו. לפני שנים אחדות סר למשרד ותיק ומכובד של עורכי דין בבוסטון, פאלמר אנד דודג', ובעזרת פרקליט מס המתמחה ב"תכנון מס הכנסה", הקים קרן נאמנות שתגן על נכסיו מפני ידו הארוכה של ה'דוד סם'. כנאמנים הוא מינה את פרקליט המס (כל סוציאליסט רדיקלי זקוק לאחד כזה!) ואת אחת מבנותיו. ל"קרן הנאמנות דיאן חומסקי"  הועברו זכויות היוצרים על כמה מספריו, לרבות מהדורות בינלאומיות רבות.

חומסקי דוגל במיסוי על הרכוש ובחלוקה מסיבית של ההכנסות – כל עוד לא מדובר בהכנסתו הוא. למה להניח לפוליטיקה רדיקלית לשבש תכנון נכסים טוב?

כששאלתי את חומסקי על הנאמנות הזאת, הוא החל להישמע פתאום בורגני מאוד: "לא אתנצל על כך שהפקדתי כסף למען ילדי ונכדי" כתב בדוא"ל אחד. הוא לא ניסה להסביר מדוע הוא מגנה אחרים, המתגאים לא פחות ממנו בדאגתם לילדיהם ומנסים להגן על נכסיהם מפני 'הדוד סם'. תחת זאת אמר שמקלט המס הוא בסדר גמור מפני שהוא ומשפחתו "מנסים לעזור לאנשים סובלים".

אכן, חומסקי התעשר בדיוק מפני שהוא קפיטליסט מצליח. הוא הרבה אמנם לדבר גבוהה גבוהה נגד רווחים, אך ככל קפיטליסט הגון השכיל להפוך את עצמו למותג. ג'ון לויד היטיב לנסח זאת: חומסקי, שכותב בביקורתיות בניו סטייטסמן השמאלני, "פתוח לקומודיזציה – כלומר, מוכן להפוך עצמו לסחורה מן הסחורות הרבות המוצגות בכיכר השוק התקשורתי הקפיטליסטי, בדרך שרק מתי מעט סופרים ועיתונאים המקבלים משכורות דלות ועובדים בפרך למען המפלגות המהפכניות מסוגלים לעשות."

כך בערך פועל המפעל העסקי של חומסקי. הוא מרצה בקמפוסים של מכללות בכל רחבי ארצות הברית תמורת 12,000 דולר להרצאה, ובשנים רבות עשוי מספר ההרצאות להגיע לתריסר בשנה.

לא הצלחתם להגיע בעצמכם לשמוע אותו? אין בעיה. תוכלו להיכנס לאינטרנט ולהוריד קליפים מנאומים קודמים – תמורת תשלום. תוכלו לשמוע שם את חומסקי מדבר דקה שלמה על "זכויות קניין"; זה יעלה לכם 79 סנט. ותמורת 12.99 דולר תוכלו גם לרכוש תקליטור עם קליפים מנאומים קודמים.

אך עיקר הכנסתו של חומסקי הוא מספריו, ובשוק הבינלאומי הוא נחשב לתופעה מו"לית של ממש. המותג ששמו חומסקי מבטיח מכירות מיידיות. הפובליציסטית  דיינה או'הייר מִפְלוּטו פְּרֶס מסבירה: "צריך רק לשים את שמו של חומסקי על ספר כדי שהמהדורה תאזל מיד!"

אין לבלבל בין הופעת שמו על ספר לבין כתיבת ספר, מפני שספריו האחרונים הם בעיקר תמלילים של נאומים או ראיונות שנתן במשך השנים, הנכרכים בספר ונמכרים לציבור. אפשר לכנות זאת שיווק רב-שכבתי לרדיקלים. חומסקי עצמו הודה בכך: "אם תסתכל בדברים שאני כותב – מאמרים ל-זִי מגזין, או ספרים לסאות' אנד פרס, או מה שלא יהיה – רובם מבוססים על הרצאות ופגישות ודברים מסוג זה. אבל אני מין טפיל שכזה. כלומר, אני מתפרנס מהאקטיביזם של אחרים. וטוב לי עם זה."

מאמצי השיווק שעשה חומסקי זמן קצר אחרי 11 בספטמבר מעניקים משמעות חדשה למונח "ספסרי מלחמה". בימים שלאחר אותה טרגדיה הוא העלה את התשלום שהוא דורש תמורת נאומיו מ-9,000 דולר ל-12,000 דולר, מפני שהביקוש גדל פתאום.

הוא גרף רווח נאה גם מסֵפר אינסטנט נוסף שהוציא לאור. מו"ל קטן בשם סוון סטוריס פְּרֶס ליקט כמה ראיונות שנתן חומסקי באמצעות הדוא"ל בשלושת השבועות שאחרי המתקפה על מגדלי התאומים ומיהר אתם לבית הדפוס. דעותיו השנויות במחלוקת של חומסקי היו סחורה חמה, במיוחד בחו"ל. עד תחילת דצמבר 2001 כבר מכר המו"ל את הזכויות על תרגום הספר ל-19 שפות שונות. הספר הגיע לרשימת רבי המכר בארצות הברית, בקנדה, בגרמניה, בהודו, באיטליה, ביפאן ובניו זילנד. לא נסתכן מאוד אם נניח שספר זה בלבד הכניס לכיסו של חומסקי מאות אלפי דולרים.

במהלך השנים השמיע חומסקי ביקורת חריפה במיוחד על זכויות הקניין הפרטי, הנתפס בעיניו אך ורק כמכשיר בידי העשירים, שאינו מביא כל תועלת לאנשים מן השורה. "כשזכויות הקניין מוענקות לבעלי הכוח וזכויות היתר, יש לצפות כי רוב האנשים ייפגעו," כתב חומסקי בפורום דיונים שהתפרסם בוושינגטון פוסט. זכויות הקניין האינטלקטואליות מתועבות בעיניו לא פחות. הוא סבור למשל כי חברות התרופות, המוציאות מאות מיליוני דולרים על פיתוח תרופות חדשות, אינן צריכות להיות בעלות הזכויות על הפטנטים. זכויות קניין רוחני, לדבריו, "קשורות למדיניות של פרוטקציוניזם".

פרוטקציוניזם הוא דבר רע – במיוחד כשהוא נוגע לאחרים. אך כשמדובר ביצירותיו המודפסות של חומסקי עצמו, הופך פתאום לוחם זה למען פתיחת הקניין האינטלקטואלי לאנוכי מאוד. לא מומלץ להוריד מהרשת קטע אודיו של אחד מנאומיו בלי לשלם, מזהירה חברת ההקלטות שלו, אלטרנטיב טנטקלס. (האם לאנדריי סחרוב היה הסכם זכיינות (לייסנסינג) עם חברת הקלטות כלשהי?) וכשמדובר במאמריו, מוטב לכם שלא לגעת בהם.

בעבר ראו הרדיקלים ברעיונותיהם כלי נשק; חומסקי רואה ברעיונותיו הזדמנות לזכיינות. הוא אפילו מרחיק לכת כדי להגן על זכויות היוצרים של חלק מהחומר על ידי העברת הבעלות עליו לילדיו. המס המוטל על הרווחים מיצירות אלה הוא אפוא נמוך יותר, בהתאם להכנסות של ילדיו. הוא גם מגדיל את טווח הזמן שבו זכאית משפחתו להחזיק בזכויות ולהגן על נכסיו האינטלקטואליים.

באוקטובר 2002 נערך בפילדלפיה כינוס רדיקלי למטרות צדקה תחת הכותרת "נועם חומסקי: תקשורת ודמוקרטיה". בחסות השמאל הדמוקרטי של פילדלפיה-רבתי יכול היה כל אדם, תמורת תשלום של 15 דולר, להיכנס לאולם ההרצאות ולשמוע את הרהוריו של האיש הדגול על עוולות הקפיטליזם. תמורת 35 דולר נוספים אפשר היה להשתתף בקבלת פנים לאחר הנאום ולשמוע אותו פנים אל פנים.

בנאומו אמר חומסקי לשומעיו כי "דמוקרטיה זקוקה לתקשורת חופשית, עצמאית וחוקרת" אבל כאשר אחרי הנאום ניסתה העיתונאית דבורה בולינג מהעיתון השמאלני פילדלפיה סיטי פֵּייפֶּר להשיג ראיון עם חומסקי. היא נדחתה. כדי להיפגש עם חומסקי נדרשה אותה עיתונאית "חופשית, עצמאית וחוקרת" לשלם 35 דולר תמורת הכניסה לקבלת הפנים הפרטית.

עולם התאגידים האמריקאי הוא אחד ממיני השטן בעיני חומסקי. קשה למצוא אצלו התבטאות חיובית על עולם העסקים האמריקאי. הוא משרטט תמונה מאיימת של אמריקה הכורעת תחת "העולם הקטלני והמתנער מאחריות, של התאגידים". הוא כבר כינה את התאגידים "משטרי עריצות פרטיים" והכריז כי הם "טוטליטריים לא פחות מן הבולשביזם והפשיזם". הקפיטליזם מכונה בפיו "קטסטרופה גרוטסקית".

אבל דבר מצחיק קרה בינתיים לתיק הפנסיה שלו.

למרות התמרמרותו המוסרית על התאגידים האמריקאיים סבור חומסקי כי כדאי להשקיע בהם כסף. כאשר שקל היכן להשקיע את כספו לקראת הפרישה שלו מ-MIT, בחר לא ללכת על money market fund  או אפילו קרן של איגרות חוב ממשלתיות, אלא החליט להמר על מניות החברות המבוססות והריווחיות ובחר להשקיע בקרן המנייתית TIAA-CREF. מבט מהיר בתיק ההשקעות של קרן זו יגלה כי היא משקיעה בכל מיני עסקים נתעבים לפי תפיסתו של חומסקי: חברות נפט, קבלני ציוד צבאי, חברות תרופות, מה שרק תרצו.

כששאלתי את חומסקי על תיק ההשקעות שלו, הוא נסוג לקו ההגנה של "מה אני יכול לעשות? אני אמור לחיות בצריף במונטנה?" שאל. זו הייתה התחמקות רטורית מחוכמת. הוא הצהיר בכך שפשוט אין כל דרך להימנע ממעורבות בשוק המניות פרט לנסיגה גמורה מן המערכת הקפיטליסטית. הוא ודאי יודע שאין זה כך. בימים אלה יש קרנות חלופיות רבות שמאפשרות לאדם להשקיע את כספו ביוזמות "ירוקות" או "בעלות אחריות חברתית". הן פשוט אינן מניבות את התשואות המרביות הזמינות בשוק.

                                                    ------

קישורית למקור:

http://www.hoover.org/publications/digest/2912626.html