סרטי 'צייטגייסט', המפיצים את הסרט הדוקומנטרי דרידה, שמוצג בערים נבחרות בארה"ב (1), הציבו באתר יחסי הציבור של הסרט את השאלה הרטורית הבאה: "ומה אילו יכולת לראות את סוקרטס בסרט, מתרגל את הדיאלוג הסוקרטי שלו?". משאלה זו משתמע כאילו ז'אק דרידה, איש הרוח הצרפתי בן זמננו המכונה לפעמים "אבי הדה-קונסטרוקציה", ראוי להיות מוזכר בנשימה אחת עם הפילוסוף היווני המכונה לפעמים "אבי הפילוסופיה". אלא שהשתמעות זו תקפה באותה מידה שתקפה השתמעות ההשוואה בין זיקוקי דינור לפצצת מימן רק משום ששניהם מתפוצצים. למעט זאת, ההשוואה ביניהם מעוררת גיחוך.

הנקודה החשובה ביחס לדרידה – נושא הסרט – היא שהוא איננו, ולמעשה מעולם לא היה, פילוסוף במלוא המובן המקובל של המילה; הוא גם איננו הוגה של רעיונות גדולים. הוא שחקן אינטלקטואלי, נוכל של מילים מרובות הברות, אשר שיטה בכמעט מחצית הפרופסורים למדעי הרוח בארה"ב ושכנע אותם שלפוסט-מודרניזם יש היגיון תאורטי כלשהו. ההיסטוריה תזכור את דרידה, והיא בוודאי תזכור אותו, לא הודות למה שאמר אלא הודות למה שהמעמד הנערץ שלו בעינינו מעיד עלינו.

השאלה אם ההיסטוריה תזכור את הסרט דרידה היא שאלה אחרת. אני חושד שכן, אף שלא כפי שהתכוונו יוצרי הסרט. אני כבר יכול לשמוע את גלי הצחוק, עשרות שנים מעכשיו, הבוקעים ועולים מקהל הסינמטקים למראה דרידה, המוקף בבוגרי אוניברסיטת ניו-יורק מעריצים המספרים לו עד כמה הכתבים שלו ברורים להם יותר עכשיו, לאחר ששמעו את להגו באופן אישי..., או למשמע דבריו, "מאחר שאני פילוסוף, אני חייב להיות מדויק במה שאני אומר", רגע לפני שהוא פורץ בעוד שטף אסוציאציות חופשי ונבוב על שאלה ששאלו אותו, או למראה התקריב של האיש הגדול מסרק את שערו או בוחר ז'קט ספורט או מורח חמאה על הבייגל שלו בבוקר, תקריב קולנועי מבית היוצר של הבמאים קירבי דיק ועמי צייריג קופמן.

נקודת השיא של הסרט, אם לשפוט לפי התגובות של מבקרים ידועים אחדים, מגיעה לאחר מחציתו, והיא מורכבת מחמש דקות של הרהורי דרידה על המושג "אהבה". לאחר משחק מקדים מוכר, בהעוויות ובמצמוצים על אודות הקושי בדבר, לרבות הטענה המגוחכת והסותרת את עצמה "אינני מסוגל להכליל", דרידה נאחז בדילמה אם האהבה מורכבת מן המשיכה שלנו ל"ייחודיות" (singularity) של אדם אחר או לאוסף של תכונות מסוימות שיש לאדם שאנו אוהבים. לשון אחר, האם אני אוהב אותך בשל יסוד מהותי ב"את/ה-יות" (you-ness) שלך או בשל התכונות שאני קושר לך? הוא כמובן איננו מספק תשובה, ובהקרנה שנכחתי בה, כשדרידה שטח את השיח שלו, עלה רחש מן הקהל המועט שהיה באולם.

זו הסכנה בחובבנות (דילטנטיות): כל אירוע חסר חשיבות מכה בחובבן משל היה אירוע התגלות פתאומי, וזאת משום שיש לו היכרות שטחית בלבד עם הנושא. דרידה, במקרה זה, אינו אלא חוזר ונוקט את ההבחנה האריסטוטלית הקדומה בין "עצם" (מהות הדבר) ובין "מקרה" (האיכויות המוכרות הקשורות בדבר אולם המופרדות ממהותו). אריסטו השתמש בהבחנה בין עצם ובין מקרה כדי לענות על שאלת הזהות בעולם הנמצא בשינוי מתמיד. לפי תפיסת אריסטו, אתה יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים. מצבו המקרי של הנהר באותו רגע אכן שונה, אולם המהות שלו כנהר נשארת ונמשכת. כלומר השאלה שהציג דרידה בהקשר למושג "אהבה" אינה אלא השאלה אם אנו אוהבים ביטוי מהותי של הטבע האנושי (הייחודיות של האדם) או רק אוסף איכויות נעימות שלו (התכונות שלו). מעניין? אולי. מקורי? נו, באמת. בהשוואה, תומס אקווינס מעורר את המחשבה על מהות ומקרה בתורת ההתממשות החורגת כדי להסביר את טקס לחם הקודש: המקריות של הלחם והיין – הטקסטורה שלהם, הריח שלהם, הטעם שלהם – נשארת (הם לעולם לחם ויין), אולם המהויות שלהן הופכות באופן פלאי לגוף ולדם של ישו.

אם דרידה הוא מתחזה, והוא בוודאי כזה, כיצד הצליח להערים על אנשי אקדמיה בעלי שם רבים כל כך, במיוחד על אלה המתמחים בביקורת ספרות, בהיסטוריה של האמנות, בלימודי קולנוע, בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, בבלשנות ו(לאחרונה) בתאוריות משפטיות? בהקשר זה חשוב לזכור שהשפעתו של דרידה בקרב פילוסופים מועטה. כשהוענק לדרידה תואר כבוד מטעם אוניברסיטת קיימברידג' ב-1992, עשרים פילוסופים מהידועים בעולם – ביניהם קוויין ורות ברקן מרקוס – חתמו על מכתב מחאה שיש טעם לצטט ממנו:

[...] מר דרידה מתאר עצמו כפילוסוף, וכתביו אכן נושאים סממנים של כתיבה בתחום זה. השפעתם, לעומת זאת, הייתה ברובה באופן ברור מחוץ לפילוסופיה. [...] בעיניהם של פילוסופים ובוודאי בעיניהם של העובדים במחלקות פילוסופיה מובילות ברחבי העולם, עבודתו של מר דרידה איננה עומדת בכללים המקובלים של דיוק ובהירות. [...] מר דרידה נראה לנו כמי שעושה קריירה מהכנסתם של להטוטים ושל גימיקים לתחום האקדמיה, כפי שעשו הדדאיסטים (Dadaists). [...] פילוסופים צרפתיים רבים רואים במר דרידה רק סיבה למבוכה. התעלולים שלו תרמו תרומה ניכרת לרושם הרווח שהפילוסופיה הצרפתית העכשווית איננה יותר מאשר מושא ללעג.

השפעתו המועטה של דרידה דווקא בתחום האקדמי שבו הוא מבקש לפעול מעידה על עליית מדרגה ברמת החובבנות במדעי הרוח. מלבד זאת יש סיבות אחרות, ציניות מאלה, למעמדו הרם, וכדי לסקור אותן דרוש מעט רקע על הדה-קונסטרוקציה.

דה-קונסטרוקציה היא גישה תאורטית לטקסטים. גישה זו השיגה אחיזה לרגע בקרב אינטלקטואלים צרפתיים מחוגי השמאל בסוף שנות ה-60, ומיד לאחר מכן, באמצעות כתביהם של רולנד בארת', של מישל פוקו, של פול דה-מאן ובמיוחד של דרידה, קנתה שביתה במחלקות לספרות ולמדעי החברה בקמפוסים בארה"ב. למרות הפופולריות שלה בצרפת, הדה-קונסטרוקציה היא בעצם הילד החורג של הביקורת האמריקנית החדשה (New American Criticism) של שנות השלושים והארבעים. עיקרה הוא שמשמעות הטקסט אינה נקבעת על פי כוונות היוצר. אדרבה, ההנחה שהמחבר שולט במשמעות מכונה "טעות מכוונת" (Intentional Fallacy). המבקרים החדשים טענו כי מרגע שנוצר הטקסט, עליו להיות מופרד ממה שידוע על היוצר שלו, ומאחר שהופרד מבוראו, המשמעות שלו נוצרת בידי הקהל שלו, קרי ה"נמענים" של הטקסט. עם זאת המבקרים החדשים מעולם לא הטילו ספק שיש "קול" המאחד את הטקסט, ואם הוא איננו קולו של המחבר, הוא בוודאי קולה של נוכחות מאחדת כלשהי. הם גם מעולם לא הטילו ספק שלטקסט יש אוסף של משמעויות מובנות או שהוא מכיל ומחזיק במשמעויות מסוימות וסותר אחרות.

עקב אכילס של המבקרים החדשים היה דחייתם את אפשרות קיומה של משמעות קוהרנטית.  נהפוך הוא; לדידם כל קריאה היא קריאה מוטעית מאחר שהשפה, ללא סימון הגבול של הקול-המאחד, תמיד סותרת את עצמה; ומכאן שכל ניסיון לקבוע משמעות נידון מראש לכישלון. מהנחה זו נובעת העשייה הדה-קונסטרוקטיבית, המסתכמת בחילוץ מובנים שניוניים ושלשוניים של שורות, של מילים ואפילו של הברות בודדות, וכל זאת כדי להראות כיצד הטקסט סותר את מה שנראה שהוא מתכוון אליו בעליל.

לדוגמה, אם אני טוען ששמי הפרטי הוא מארק, הדה-קונסטרוקטיביסט ינסה לערער על טענה זו. הוא עלול לטעון כי ביום שנולדתי, לפני שאי-פעם הייתי "מארק", הייתי "התינוק גולדבלט", ולכן הטענה ששמי הפרטי הוא מארק היא מוטעית זמנית. הוא עלול גם לטעון כי מבחינת הקדימות החברתית דווקא השם "גולדבלט" הוא השם המזהה אותי במדור השכר בקולג' שלי והוא השם שהסטודנטים שלי נוקטים בפנייתם אליי. הדה-קונסטרוקטיביסט יכול לציין עוד שהמילה "מארק" (Mark), אם מפשיטים אותה מהמובן המזהה (נומינטיבי), מציינת 'סימן שבאמצעותו תובעים בעלות' – כלומר לסמן משהו בסימן של מישהו. לפיכך המילה "מארק" היא מסמן טריטוריאלי שאולי שימש אותי לסימון מרחב פוליטי לניהול הקשרים האישיים שלי, ולפי זה אפשר לטעון כי הפיכתו לשמי "הפרטי" היא באופן בלתי נמנע מעשה פוליטי.    

אם לדעתכם זוהי חשיבה "קפדנית", גם אתם יכולים להיות פרופסורים למדעי הרוח. שטות כזאת מצאה את מקומה באקדמיה. כאשר המטרה שלך היא לפרק במקום לקרוא, כלומר לחפש סתירות פנימיות במקום לבנות את משמעות הטקסט, אתה יכול להניח בצד את הלוגיקה של ההתבוננות וההסקה ולהתעסק במשחקי מילים כדי להראות איך כל מבקר לפניך טעה; ולחלופין מאחר שהטעות עצמה כבר חסרת משמעות, תוכל להראות לפחות כיצד הקריאה של כל מבקר המציג את המשמעות של הטקסט נגועה בהטיה פוליטית.

אבל מדוע בעצם לא לעסוק בטקסט במפורש? יש לכך שלוש סיבות, וכל אחת מהן תועלתנית.

הסיבה הראשונה והברורה ביותר היא שדה-קונסטרוקציה מחייבת פחות מקריאה צמודה ושלמה. האחרונה דורשת שיטה סדורה ורקע מחקרי, וגם אז קשה להעלות טענות מקוריות, לדוגמה על המלט של שייקספיר. מבקרים עושים זאת כבר למעלה מ-300 שנה. אבל אם אני יכול לעקוף את שייקספיר ולהתחבר להמלט של גולדבלט – כלומר לעולם האינסופי של הסתירות בסב-טקסט, המיוחסות למען הנוחות לאותו שייקספיר שרק אני תופס – "שיחקתי אותה". "להיות או לא להיות..." – איזה משמעות כבר לא יכולה להיות לזה? כעת כל שעליי לעשות הוא לצפות זאת במעטה נוצץ של טרמינולוגיה מקצועית כדי שדבריי ייתפסו כ"מעמיקים" ולא כטיפשות גמורה ולהתחיל לייצר ספרות מקצועית.

הסיבה השנייה היא שהדה-קונסטרוקציה פוטרת אותך מן הצורך לומר שאתה מצטער. ב-1988, חמש שנים לאחר מותו, החלו לצוץ כתביו של המבקר הדה-קונסטרוקטיבי פול דה-מאן, וביניהם מסה שכתב ב-1940 בבלגיה לעיתון פרו-נאצי בשם "הערב" (Le Soir) במאמרו כתב  דה-מאן כך: "אפשר לראות שהפתרון לבעיה היהודית שיוביל ליצירת קולוניה יהודית מבודדת מאירופה לא יהיה בעל השלכות מצערות בעבור הקהילה הספרותית במערב". דרידה מיהר להגנת ידידו המנוח; הוא פירק את המאמר לגורמיו כדי להראות כיצד דה-מאן לא אמר באמת שום דבר רע על היהודים.

הסיבה השלישית והחשובה ביותר היא שלדה-קונסטרוקציה יש יתרון פוליטי מובהק בעבור השמאל האינטלקטואלי. כאשר למילים אין המשמעות הרגילה שלהם, כל טענת אמת הופכת לחשודה (האומנם מרק הוא שמי הפרטי?). אם אינך יכול להגן  על אמונותיך בטעונים הגיוניים, מה יכול להועיל לך יותר מתאוריה המערערת על ההיגיון עצמו וההופכת בכך כל ידע ליחסי? כך לדוגמה, אם אתה רב-תרבותי, אתה יכול לטעון – כנגד עובדות היסטוריות – שהפילוסופיה היוונית מקורה בסהרה התחתונה (3); או אם אתה פמיניסט, אתה יכול לטעון – כנגד עובדות ביולוגיות – שמגדר הוא הבניה חברתית בלבד; או אם אתה מרקסיסט אתה יכול לטעון – כנגד עובדות ניסיוניות – שסוציאליזם עולה בקנה אחד עם זכויות הפרט וכד'.

כסרט תיעודי דרידה מספק לנו מידע מיותר על איש צרפתי מטופש הנקרא ז'אק דרידה. לעומת זאת קיומו של סרט זה מספק לנו מידע חשוב על עצמנו.


המקור: 'הנשונל רביו', ינואר 2003  The National Review, January